תביעת לשון הרע נגד מעסיק – איך (לא) להעביר ביקורת

מאת: עו"ד מרב חילו

עובדת שפוטרה מעבודתה כנציגת לקוחות בחברת פלאפון הגישה לבית הדין לעבודה תביעה לפיצוי בגובה 50,000₪ ללא הוכחת נזק בגין לשון הרע כנגד פלאפון וכנגד מנהלה הישיר.

העובדת טענה כי סמוך לאחר פיטוריה, מנהלה הישיר זימן את צוות העובדים שעבד איתה ועדכן אותו בדבר פיטוריה, תוך פירוט הסיבות לפיטוריה, לטענתה המנהל הביע את מורת רוחו מאופן תפקודה וטען בפני העובדים שהעובדת פגעה בהם וזלזלה בהם, תוך שימוש בביטויים כמו: "זרקה זין" ו"דפקה את חבריה לצוות".

בית הדין קבע כי על אף שלא הוכח שהמנהל השתמש בביטויים בוטים כמו שטענה העובדת,  התבטאויות המנהל בפני העובדים היוו לשון הרע כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע. למרות קביעה זו, בית הדין דחה את התביעה נוכח זאת שקיימות למנהל הגנות בחוק. בית הדין קבע כי במקרה הזה המנהל דיבר אמת, וכי בדבריו היה עניין לציבור אליו הופנו הדברים שנאמרו, ציבור העובדים תחתיו. המנהל הפנה את דבריו רק לעובדי הצוות שבאחריותו ולא לכל עובדי החברה.

נקבע כי המנהל היה רשאי, ואף היתה זו אחריותו מתוקף תפקידו בחברה וכממונה על העובדים, לספק לעובדיו הסבר על פיטורי העובדת על מנת להרגיע את העובדים, להחזיר את השקט ולכוון את התנהגות העובדים להתנהגות הרצויה, בכך שיציג בפניהם מהי התנהגות שאינה מקובלת במקום העבודה. דבריו של המנהל היו סבירים לצורך השגת מטרותיו ולכן נאמרו בתום לב.

בית הדין קבע:

"כפי שהובהר לעיל, קיימת חשיבות לכך שמקום עבודה יהא נקי מחשש – מצד עובדים ומעסיקים כאחד – לומר את אשר על ליבם, בלא צנזורה עצמית ובלא עננה של חשש מתביעות תלויה מעליהם. מאידך, לא ניתן להתעלם מכך שדווקא במערכת של יחסי עבודה, פגיעה בשם הטוב עלולה להיות כואבת ומזיקה במיוחד. יש לשמור לפיכך על מידתיות הן בהתבטאויות, והן בפרשנות שתינתן לסעיפי החוק ודרך יישומם. בנסיבותיו של מקרה זה וכמפורט בהרחבה לעיל, שוכנענו כי המשיב רשאי היה, כממונה על צוות עובדים, לספר לעובדים האחרים כי המערערת פוטרה בשל בעיות משמעת ולהבהיר את החומרה שהמשיבה רואה בדרך התנהלותה; המשיב אף רשאי היה שלא להסתפק בדיווח "טכני" על כך שהמערערת נעדרה רבות בלא להודיע מראש ובכך שבשה את סדרי העבודה, אלא להבהיר כי התנהלות מסוג זה משליכה על עובדים נוספים, אינה חברית ואינה מקובלת בחברה. שוכנענו לפיכך כי גם אם בכל אחד מהפרסומים היו חלקים שהיוו "לשון הרע" כלפי המערערת – מתקיימות לגבי חלקים אלו ההגנות הקבועות בחוק כמפורט לעיל."

כפועל יוצא מניהול תקין, זכותו וחובתו של מנהל להעיר לעובדיו ולבקר את התנהלותם. על מנת להעביר ביקורת על עובדים מבלי שתיחשב לשון הרע חשוב שהדברים יאמרו בתום לב, שיהיו מופנים רק לציבור הרלבנטי, שתהיה זו חובתו של המנהל לומר את הדברים מתוקף תפקידו וכממונה על העובדים.

עע (ארצי) 46548-09-12 לירן אבידן נ' פלאפון תקשורת בע"מ

אין באמור לעיל כדי להוות משום ייעוץ משפטי ו/או תחליף להתייעצות עם עו"ד מומחה בתחום.

© כל הזכויות שמורות לחכם את אור-זך, עורכי דין, 2015

פיטורי עובדת בהיריון – 50,000 ש"ח פיצוי

מאת עו"ד יגאל דנינו

בית הדין האזורי לעבודה פסק פיצוי בסך 50,000 ₪ לעובדת הרה שפוטרה בדרכה לעבודה בבוקר היום הראשון לעבודתה. בנוסף, נפסקו לזכותה 25,000 ₪ בשל הכינויים נוכלת וערמומית שיוחסו לה.

מעשה בעובדת שהתקבלה לעבודה כמדריכה חינוכית בקרן קרב. בלילה שלפני תחילת עבודת הודיעה למעסיקתה כי היא בחודש החמש וחצי להריונה. למחרת בבוקר, בדרכה של העובדת לעבודה החדשה, ביקשה המעסיקה להיפגש איתה, ובפגישה זו הודיעה לה, ללא שימוע, כי היא מפוטרת.

סיבת הפיטורים – ההיריון?

בית הדין דחה את טענות המעסיקה לפיהן לפיטורי העובדת לא היה קשר להריונה. הוכח, באמצעות מיילים פנימיים בהם עלה עניין ההיריון וההודעה המאוחרת עליו, כי עובדת הריונה של העובדת היוותה שיקול מכריע בהחלטה לפטרה. ועוד נקבע, כי אף אם ההיריון לא היה שיקול מכריע, די בכך שהוא היה אחד השיקולים לפיטורים. כאן עשה בית הדין שימוש ב"מודל ההכתמה" שלפיו די בעצם נוכחותו של שיקול פסול בהליך קבלת ההחלטה כדי להכתימה כהחלטה מפלה. כלומר, גם אם הייתה הצדקה עניינית אחרת לפיטורים (אי התאמה למשל), אבל אחד השיקולים שלקח המעביד בהחלטת הפיטורים היה פסול ומבוסס על הפלייה אסורה, יש בכך משום הפרה של חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. נקבע כי גם הסמיכות בין ההודעה על ההיריון לבין הפיטורים מעידה על הקשר ביניהם.

ממתי חייבת העובדת להודיע על היריונה?

עוד טענה המעסיקה כי העובדת הייתה חייבת להודיע על הריונה במועד מוקדם יותר, בהסתמך על סעיף 10(א) לחוק עבודת נשים ומאחר ועברה את החודש החמישי להריונה. בית הדין דחה טענה זו וקבע כי הוראת החוק נועדה להגן על העובדת מפני העסקה בשעות נוספות ובמנוחה השבועית, ואין מטרתה להגן על המעסיק. נקבע כי חובת ההודעה על הריון תיקבע בכל מקרה לנסיבותיו, והיא קשורה בעיקרה לרלבנטיות של גילוי ההיריון על התפקיד המוצע. לעניות דעתנו שגה בית הדין בקביעה זו. אמנם כן, סעיף 10(א) הנ"ל מטיל על העובדת חובה להודיע למעסיק על הריונה מהחודש החמישי ואילך וקובע מגבלות על העסקת העובדת בשעות נוספות ובמנוחה השבועית. ואולם, בפסיקת בית הדין הארצי אנו רואים כי בית הדין מתייחס לחובת ההודעה בחודש החמישי להריון כחובה כללית העומדת בפני עצמה (עע (ארצי) 363/07 שרונה ארביב נ' פואמיקס בע"מ, סעיף 25). לגישתנו, חובת ההודעה כנ"ל נועדה לאפשר למעסיק להיערך מבעוד מועד ליציאתה של העובדת לחופשת לידה, ומקורה גם בחובת האמון ותום הלב שחבה העובדת כלפי המעביד.

לשון הרע

במיילים פנימיים של המעסיקה (שהומצאו במסגרת הליך גילוי מסמכים) מצאה התובעת כי המנהלת הצמידה לה הביטויים "נוכלת" ו"ערמומית". בית הדין פסק כי בכך הוציאה המנהלת את דיבתה של העובדת. נדחתה טענת המעסיק כי הדברים נאמרו בתום לב וכי הם נכונים.

הסעדים

לעובדת נפסק פיצוי של 50,000 ₪ בגין הפלייה אסורה בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה. 20,000 ₪ נוספים נפסקו לזכותה בגין אובדן השתכרות מפיטוריה ועד לתום 60 יום שלאחר לידתה.  בגין פרסום לשון הרע חויבה המעסיקה בתשלום 25,000 ₪.

מה למדנו?

שבתי הדין לעבודה מתייחסים בחומרה רבה לפיטורי נשים על רקע הריונן. שדי בכך שההיריון היה שיקול בהחלטה כדי לתייג אותה כהחלטה מפלה ובלתי חוקית. ושכדאי מאוד להיזהר בדברים שכותבים, גם אם בתכתובת פנימית מדובר.

  אין באמור לעיל כדי להוות משום ייעוץ משפטי ו/או תחליף להתייעצות עם עו"ד מומחה בתחום.

© כל הזכויות שמורות לחכם את אור-זך, עורכי דין, 2015

חופש הביטוי הפוליטי של עובד במסגרת יחסיו עם המעסיק

מאת עו"ד יגאל דנינו

לפני מספר חודשים רעשה הארץ כאשר אדם ורטה, מורה לאזרחות התבטא במסגרת שיעור לתלמידיו ובין היתר טען כי צה"ל הוא צבא אלים והוא מתבייש בו. מעסיקתו, רשת אורט איימה לפטרו בשל כך, אם כי בסופו של דבר כוונתה זו לא יצאה לפועל. פרשה זו הציפה במלוא חריפותה את השאלה מהן גבולות חופש הביטוי של עובד במסגרת יחסיו עם מעבידו.

בשבועות האחרונים פורסמו מקרים נוספים בהם פורסמו ברשתות החברתיות דעות חריגות או קיצוניות על הנעשה בעזה במסגרת סבב האלימות הנוכחי. הנה כמה דוגמאות:

  • עובדת של חברת סלולר העלתה סטאטוס בעמוד הפייסבוק האישי שלה ובו הכיתוב "11 הרוגים לצה"ל + ציור סמיילי"
  • מנהל תיק לקוחות בחברת סלולר שפרסם בפייסבוק תמונה של רה"מ נתניהו אוחז בילד ערבי כדמות של ערפד צמא דם.
  • עובדת של רשת קמעונאית פוטרה לאחר ששפרסמה סטאטוס בפייסבוק הקורא למחוק את ישראל מעל האדמה.
  • ראש העיר לוד פיטר עובדת שהביעה שמחה על מות 13 חיילי צה"ל במילים "13. שירבו אמן".
  • מן העבר האחר – העיתונאי גדעון לוי פרסם מאמר שבו קרא לטייסי חיל האוויר "טייסים רעים", תוך שהוא  מייחס להם הרג חפים מפשע ללא שיקול דעת.

העובד כאדם פוליטי

אין כוונתנו להיכנס כאן לשדה הרחב של גבולות חופש הביטוי האזרחי, אלא רק לפן אחד שלו, והוא גבולות חופש הביטוי הפוליטי של עובד במסגרת יחסיו עם המעסיק.

מבין כל צורות הביטוי, חופש הביטוי הפוליטי זוכה בישראל להגנה מקסימלית הן משום שהוא מהווה בסיס למשטר הדמוקרטי, והן משום שהוא חשוף יותר מכל צורת ביטוי אחרת להתנכלות של השלטון. איסור או הגבלה של חופש הביטוי הפוליטי יותרו רק אם מתקיימת וודאות קרובה לפגיעה בערך או באינטרס המוגן, וכן שההגבלה לא תעלה על המידה הנדרשת.

התבטאויות פליליות

חופש הביטוי איננו כולל את הזכות להתבטאויות המהוות עבירות פליליות. בחוק העונשין מצויות עבירות רבות המגבילות את חופש הביטוי לשם הגנה על ערכים ולמניעת פגיעה בביטחון המדינה. סעיף 103 לחוק אוסר על "תעמולה תבוסנית" שיש בה כדי לערער את רוח חיילי ותושבי ישראל בעמידתם בפני האויב. סעיף 109 לחוק אוסר "הסתה להשתמטות". סעיף 110 אוסר "הסתה לאי ציות". סעיף 133 אוסר על "המרדה" ע"י קריאה שיש בה להביא לידי שנאה, בוז או אי נאמנות למדינה. סעיף 144 אוסר על הסתה לאלימות או טרור ע"י פרסום דברי שבח, אהדה ועידוד למעשה אלימות או טרור. סעיף 144ב אוסר על פרסום הסתה לגזענות.

הנוסחה שנקבעה בפסיקת בית המשפט העליון היא של ודאות קרובה. כלומר, לא כל התבטאות היא פלילית או אסורה, אלא רק אם יש בה כדי לגרום בוודאות קרובה לפגיעה בערך המוגן. ניתן להעריך כי ככל שההתבטאות קרובה יותר למישור הפלילי, כך גדלה יכולתו של המעסיק לאסור אותה או לנקוט בסנקציות כנגד העובד הסורר.

ברי כי במקרים בהם העובד מבצע עבירה פלילית חייו של המעסיק בעת נקיטת סנקציות קלים יותר. הדברים הופכים למורכבים יותר כאשר אין במעשי העובד משום עבירה פלילית.

עובדי ציבור

כאשר עסקינן בעובדי ציבור, הרי שעליהם חלה מערכת נורמות מיוחדות המגבילות עד מאוד את יכולתם לתת ביטוי פומבי לדעותיהם הפוליטיות. בשורה ארוכה של פסקי דין פסק בית המשפט העליון כי על עובד הציבור לשמור על תדמית ניטראלית, על מנת לשמר את מעמדו הא-פוליטי של השירות הציבורי. על עובד ציבור חל איסור להעביר ביקורת מעליבה או פוגעת על הכנסת, הממשלה ואורגניה, מדיניות הממשלה ובעלי תפקיד ציבורי. כאשר אדם נעשה משרת ציבור הוא מקבל על עצמו חובות ומגבלות של חופש הביטוי, והוא מחויב בריסון עצמי ברמה המתחייבת ממעמדו הרשמי והרגיש. החיץ בין שירות המדינה לבין אורגנים פוליטיים חייב להיות ברור. להזדהות קולנית של עובד ציבור עם קו מפלגתי-פוליטי יש השלכה רעה ומיידית על תדמית שירות המדינה כולו.

הגבלת חופש הביטוי של עובדי ציבור שואבת את כוחה מהחוק, התקשי"ר, הסכמים קיבוציים ותקנוני משמעת למיניהם.

התבטאות של עובד ציבור (כגון זו של המורה מלוד) עלולה להיתפס כמנוגדת לחוק שירות המדינה ולתקשי"ר ואולי אף לחוק העונשין. שאלת החוקיות של פיטורי המורה בוודאי תידון בפני הערכאות המתאימות, ועד אז ניתן רק להעריך כי  פיטוריה היו כדין, מאחר ויש בהתבטאויותיה משום נקיטת עמדה פוליטית חריפה שיש בה כדי לפגוע בוודאות קרובה בתדמית השירות הציבורי ובטוהרו הפוליטי.

עובדי מגזר הפרטי

הסוגיה שלפנינו קשה יותר להכרעה כאשר מדובר בעובד במגזר הפרטי המפרסם דעה ברשת חברתית, שהיא במהותה, קניינו הפרטי. קל יותר לסבור כי עובד המפרסם אמירה פרובוקטיבית באתר האינטרנט של מעסיקו, ללא רשות המעסיק, עובר עבירת משמעת חמורה הראויה לסנקציה חריפה עדי כדי פיטורין. אולם מה הדין לגבי עובד המפרסם את דעתו בחשבון האישי שלו בטוויטר? היכן עובר קו הגבול בין היותו של העובד אדם במדינה דמוקרטית שביכולתה לסבול אמירות קשות ופוגעניות בצורה קיצונית, לבין היותו עובד החב חובות של נאמנות וזהירות כלפי מעסיקו?

לזירה זו נכנסים שיקולים וערכים מתנגשים, שמלאכת האיזון ביניהם נתונה בסופו של יום בידי בית המשפט. נוכל לשרטט כאן בקצרה את סוגי השיקולים שיעלו ויבואו על כף המאזניים.

מן הצד האחד תתייצב זכות חופש הביטוי במלוא הדרה ועוצמתה. מרבית האזרחים במדינה הם גם עובדים המקבלים שכר מאת המעסיק. לו יונף שוט הפיטורין מעל ראשו של כל עובד שירצה להביע את דעתו הפוליטית שאינה מוצאת חן בעיני המעסיק או בעיני לקוחותיו, כי אז תישלל ממנו חירות הביטוי שהיא נשמת אפה של הדמוקרטיה.

מן הצד השני עומדים האינטרסים של המעסיק  כגוף פרטי-מסחרי. ככזה, הצלחתו המסחרית תלויה במידה רבה מאוד באהדה שמגלה הציבור לחברה ולערכיה.  בימים אלה אנו רואים אזרחים העושים שימוש בכלים של חרם צרכנים על מעסיקים שעובדיהם התבטאו בצורה קיצונית. זהו כלי שיכול לגרום נזק רב למעסיק מחד אך גם לסתימת פיות מאידך.

אין חולק כי על העובד מוטלת חובת נאמנות להצלחתו של המעביד ושל העסק. בין אם הוסכם כך במפורש בהסכם העבודה ובין אם מכוח חובת הנאמנות הכללית החלה על כל עובד. בהינתן שההתבטאות הקיצונית עלולה להשליך על תדמיתו של המעסיק ולפגוע בקנינו ובעסקיו, אך לגיטימי הוא כי המעסיק יפעל לצמצום הנזק שנגרם לו עקב הקישור שעושה ציבור לקוחותיו בין דעותיו העובד לבין העסק. עיתון 'הארץ' שילם מחיר יקר בעקבות מאמרו של העיתונאי גדעון לוי; נטען כי מאות מנויים הודיעו על ביטול המינוי לעיתון. לו היה העיתון מפטר את העיתונאי כדי לפייס מנוייו, האם  היה בית משפט מבטל פיטורים אלה בטענה של פגיעה קשה בחופש הביטוי? האם היה מעניק משקל מכריע לזכות הקניין של העיתון?

ניתן לטעון כי הגבלת חופש הביטוי של העובד הינה לתכלית ראויה, שכן האינטרס של המעסיק ראוי להגנה אף הוא. לעיתים אין מנוס מפיטורי העובד כאמצעי אחרון להגנה על האינטרסים של המעסיק.

בתי המשפט בוודאי ישקלו לנגד עיניהם את חומרת ההתבטאות של העובד, את תוכנה של ההתבטאות – האם מותרת היא אם אסורה, את רום מעמדו של העובד בארגון, משך עבודתו בארגון, השפעת ההתבטאות על תדמיתו של המעסיק, ועל הפגיעה בעסקיו. גם לשאלה באיזה מידה נפגע האמון שבין המעסיק לבין העובד יש מקום בשאלת סיום יחסי העבודה.

גם לשאלה באיזה ערוץ נתן העובד פומבי לדעתו יש משקל. ברור כי עובד זכאי להביע את דעתו השנויה במחלוקת בשיחת בית קפה מבלי שיחשוש ממעסיקו. אך מה לגבי הרשתות החברתיות השונות? האם הפרסום בהן דומה לשיחה פרטית או שמא, בגלל התהודה הרבה לה הן זוכות ואמצעי השכפול (LIKE, SHARE ), הן דומות יותר לפרסום באמצעי התקשורת ההמוניים? האם עובד שיש לו 8 חברים/עוקבים דומה לעובד שיש לו 5,000 חברים/עוקבים?

לאור חשיבותו של הערך המוגן – חופש הביטוי – יבחן בית הדין האם האמצעי שנקט המעסיק היה מידתי בנסיבות העניין, האם ניתן היה לנקוט נגד העובד באמצעי אחר חמור פחות כדי להשיג את המטרה המבוקשת.

אחת המסגרות הנורמטיביות החשובות לשאלה נשוא מאמרנו נמצאת בחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה. חוק זה קובע במפורש כי חל איסור על מעביד להפלות בין עובדיו על רקע לאומיותם והשקפתם. פיטורי עובד על רקע התבטאות פוליטית עלולים להיתפס כהפליה אסורה. הפרת איסור זה מקימה לעובד זכות תביעה אזרחית, אולם חמור מכך, במקרים מסוימים, מהווה עבירה פלילית. חוק שוויון הזדמנויות מאפשר לעובד הנפגע לתבוע פיצויים ללא הוכחת נזק וכן קובע, במקרים מסוימים, את היפוך נטל ההוכחה, רוצה לומר כי יש מקרים בהם נטל ההוכחה כי פיטורי העובד היו כדין יוטלו על כתפי המעסיק ולא על העובד אשר הגיש את התביעה.

בנוסף, חשוב להדגיש כי גם אם נפל פגם כזה או אחר במעשי העובד, לרבות כזה המצדיק את פיטוריו, עדין יש לדאוג להליך מסודר לרבות שימוע כדין.

לסיכום

הפררוגטיבה הניהולית של המעסיק נותנת בידיו את הכוח להחליט לפטר את העובד, ולשאת בתוצאות במידה וייקבע כי הפיטורים נעשו שלא כדין.

לאור ההשלכות הפליליות והאזרחיות הכבדות של פיטורי עובד על רקע התבטאות פוליטית, אנו ממליצים למעסיק להתייעץ ולשקול את כלל הנסיבות בטרם ישלוף את חרב הפיטורים.

נראה כי בתי הדין לעבודה ייאלצו לעסוק בקרוב בסוגיה רגישה זו ולהתוות קווים ברורים בשאלת האסור והמותר במסגרת חופש הביטוי הפוליטי של העובדים בישראל. נעקוב ונעדכן.

אין באמור לעיל כדי להוות משום ייעוץ משפטי ו/או תחליף להתייעצות עם עו"ד מומחה בתחום.

© כל הזכויות שמורות לחכם את אור-זך, עורכי דין, 2014

פרסום ביקורת בפייסבוק – אולי לשון הרע

הפייסבוק הפך כבר מזמן לא רק לרשת חברתית אלא גם לרשת של ביקורת חברתית וצרכנית. פעמים רבות אנשים אשר נפגעו מעסק זה או אחר משתפים בפייסבוק או בכל רשת חברתית אחרת, את חוויותיהם מאותו ספק או מאותה חנות או מסעדה.

לא אחת גולשים הגולשים מהבעת דעה שהינה לעתים לגיטימית לביקורת אשר פעמים רבות יכולה לעלות כדי לשון ברע והוצאת דיבה.

מקרה מפורסם אשר העלה את המודעות לנושא היה זה של אותה רוכשת אשר קיבלה, לטענתה, עודף שגוי בסופרמרקט והחליטה להתנקם במוכר על דרך העלאת פוסט זועם בפייסבוק. בפוסט שהעלתה ציינה את אי החזרת העודף כשיטה ולא כמקרה חד פעמי.

משכשלה התובעת להוכיח כי דבריה היו אמת (היא אף נדרשה להוכיח כי עושים זאת בסופרמרקט כשיטה) אזי נדחתה טענת הגנתה לאמת דיברתי ונקבע כי יש בפרסום משום הוצאת דיבה ולשון הרע.

בית המשפט הביע את דעתו על פרסום לשון הרע באינטרנט ואמר: "כאמור, המרשתת היא בגדר "כיכר העיר" החדש, בו מוצאים אנשים במה ודרור להתבטא בכל נושא העולה על רוחם. ברם, נראה כי טרם הופנם בציבור, מהו פוטנציאל הפגיעה באחרים שיש לפרסום במרשתת, ובהתאם לכך – החובה להפעיל ריסון עצמי על הפרסומים." (תא (די') 53154-09-12‏ ‏ גיל גור נ' נעמי אבידן)

בסופו של יום פסק בית המשפט לזכות התובע וחייב את הנתבעת לשלם פיצוי של 10,000 ש"ח, הוצאות משפט של 1,500 ש"ח ושכ"ט עו"ד של 2,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק. כך יוצא שהנתבעת שילמה סך כולל של 13,860 ש"ח בגלל פוסט בפייסבוק.

רוצה לומר – בפעם הבאה לפני שמשתפים פוסט בפייסבוק כדאי לחשוב גם על ההשלכות המשפטיות האפשריות של הפרסום, והאם אין בו משום הוצאת דיבה או לשון הרע.

אין באמור לעיל כדי להוות משום ייעוץ משפטי ו/או תחליף להתייעצות עם עו"ד מומחה בתחום.

© כל הזכויות שמורות לחכם את אור-זך, עורכי דין, 2014

האם הפצת תמונות עירום שכבר פורסמו מהווה לשון הרע או פגיעה בפרטיות

האם הפצת תמונות עירום שנמצאו ברשת האינטרנט על ידי משלוחן במייל לאחרים הינה פרסום לשון הרע או פגיעה בפרטיות? שאלה זו עמדה במרכזו של פסק הדין אשר ניתן ביום 29/11/10 בבית משפט השלום בנתניה בתיק  תא (נת') 7920/07 ‏ ‏ פלונית נ' אסטרחן ראובן ואח' (פורסם באתר נבו).

תמונות של עורכת דין מצולמת בחזה חשוף הועלו לאינטרנט, כנראה על ידי בן זוגה לשעבר, באמצעות אתר שיתוף קבצים. הנתבעים, אשר לא נטען לגביהם כי הם העלו את התמונות, הגיעו לתמונות באקראי והמשיכו את הפצתן באמצעות המייל. בית המשפט קבע כי אין עסקינן בנסיבות העניין בפרסום לשון הרע או פגיעה בפרטיות ודחה את התביעה תוך חיוב התובעת בהוצאות.

עם כל הכבוד דעתי כי פסק הדין הינו בעייתי בהנמקתו ובתוצאתו, ויישומו הינו פתח לרמיסת הפרטיות והשם הטוב, כפי שאבהיר להלן.

לשם הזהירות אציין כי יכול ותוצאת פסק הדין נובעת מההתנהלות מוזרה של התובעת באופן ניהול ההליך ובכלל זה בחירתה שלא להעיד, ולכן אפשר ובהתנהלות אחרת היתה התוצאה אחרת.

בפסק הדין ניתן למצוא טעויות אשר במחשבה שניה תיקונן יכול והיה מביא לתוצאה אחרת.

בית המשפט ציין כי החוק אינו מתייחס למצב בו מפרסמים משהו שכבר פורסם וכלשון פסק הדין:

"על פי לשון החוק , נראה כי העברתו של חומר מצולם לאדם אחר שאינו הנפגע מהווה פרסום על פי לשון סעיף 2 , אולם הסעיף אינו מתייחס למצב בו החומר האמור פורסם בציבור עוד בטרם ביצוע פעולת העברת החומר מאדם לחברו . יש לבחון האם מצויה בחוק איסור לשון הרע הוראה המתייחסת לסיטואציה דומה אם לאו , ובאם אין בנמצא הוראה כזו , שומה עלינו לבחון האם המדובר הוא בלאקונה אשר יש למצוא לה פתרון במקור "חיצוני" לחוק ,או אולי המדובר הוא בהסדר שלילי בו המחוקק הביע דעתו כי היות החומר ידוע ומפורסם קודם לכן אינה מעלה ואינה מורידה לעניין הגדרת "פרסום".  

 מעיון בלשון החוק לא נמצאה כל הוראה המתייחסת למצב מעין זה."

קביעה זו של בית המשפט בטעות יסודה. עיון בחוק איסור לשון הרע ובחוק הגנת הפרטיות מלמד כי המחוקק מצא לנכון להתייחס לאפשרות זאת:

סע' 19 לחוק איסור לשון הרע קובע מפורשות:

"בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה:

(1)   לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך;"

 סע' 22 לחוק הגנת הפרטיות קובע הוראה דומה:

"בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב, לטובת הנאשם או הנתבע, גם באלה:

(1)   הפגיעה בפרטיות לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך;"

 הנה כי כן המחוקק, בניגוד לאמור בפסק הדין, התייחס למצב בו הפרסום הוא חזרה על פרסום אחר, ומצא לנכון שלא לפטור מאחריות. פרסום דיבה שפורסמה או פגיעה בפרטיות על דרך פרסום שכבר פורסם מהווים עוולה לכל דבר כאשר לכל היותר זכאי המעוול להתחשבות בגזר הדין או בפיצוי, הקלה ולא הגנה!!!

הנמקה בעייתית נוספת בפסק הדין מתייחסת להיקף הפרסום אשר היה בהודעות דואר אלקטרוני בודדות, וכדברי ביהמ"ש:

"אבחנה נוספת שניתן לציין בין פסקי הדין הללו לבין המקרה דנן הינה בהקשר לתפוצת הפרסום. ברוב המקרים דובר בפרסום בתפוצה רחבה, בין אם באמצעי תקשורת על פי הגדרתו בחוק איסור לשון הרע  ובין אם מדובר באתר אינטרנט שלא הוכר כאמצעי תקשורת, עדיין המדובר הוא בפרסום למספר רב של אנשים בלתי מסוימים שיחשפו לפרסום. לעומת זאת בעניין דנן, מדובר במצב הפוך, החומר כבר היה מפורסם ברשת האינטרנט והנתבעים הרחיבו מעט את תפוצת הפרסום בינם לבין עצמם על ידי משלוח החומר מאחד לרעהו"

גם אבחנה זו הינה בעייתית ומקומה הנכון הינו בעת פסיקת הפיצוי ולא בדיון בשאלת האחריות. היכרות קלה עם רשת האינטרנט מלמדת על הויראליות של פרסומיה. אתה מדוור לחמישה אנשים שכל אחד מהם מדוור לחמישה אנשים נוספים ותוך חמישה ימים חמישה מליון קיבלו את התמונה.

פסק הדין מתמקד בעוולת איסור לשון הרע ונעדר כמעט לחלוטין דיון בעוולת הפגיעה בפרטיות.

חוק הגנת הפרטיות קובע מפורשות כעוולה: "פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו" וכן קובע כעוולה: "פרסומו או מסירתו של דבר שהושג בדרך פגיעה בפרטיות…".

מכאן כי הפצת תמונות עירום של אדם מבלי שקיבלת את הסכמתו לכך הינה על פניה פגיעה בפרטיות.

דרך אפשרית לפטור את הנתבעים מאחריות היתה במידה והיו מוכיחים הגנה ע"פ החוק כאשר ההגנה היחידה שלכאורה יכלו לנסות לרתום לזכותם הינה במקרה בו: "הנתבע או הנאשם עשה את הפגיעה בתום לב באחת הנסיבות האלה: (א) הוא לא ידע ולא היה עליו לדעת על אפשרות הפגיעה בפרטיות" (סע' 18(2) לחוק הגנת הפרטיות).

לדעתי נתבעים יכולים לזכות להגנה ע"פ סעיף זה רק אם מדובר בפרסום תצלום אשר פורסם על ידי המצולם בו, או במקרים בהם פורסם התצלום לראשונה באתר בעל מוניטין דבר אשר יכול ללמד על כי ניתנה הסכמה לפרסום או כי אין מדובר בפגיעה בפרטיות שכן ניתן לזקוף אולי חזקה כי הדבר נבדק על ידי עורכי האתר ויועציו המקצועיים. במקרה כזה גם אם יתברר כי הפרסום היה שלא כדין ניתן לפצות את הקורבן על ידי תביעה כנגד האתר בעל המוניטין (כיס עמוק) שהתחיל את הפרסום, ובכך הקורבן יימצא מזור, בשונה מהמקרים בהם לא ניתן לאתר את מי שהעלה את התמונה. הדבר תלוי בנסיבות הפרסום ובטיב האתר ממנו נלקח הפרסום, כאשר לעיתים יעמידו הגנה ולעיתים הקלה, הכל בהתחשב בעובדות הרלבנטיות.

כל שביהמ"ש היה צריך לעשות זה לאמץ את הכלל הבסיסי של ואהבת לרעך כמוך. קיבלת תמונה פוגענית לגבי צד שלישי חשוב פעמים לפני הפצתה, בדוק את מקורה, תהה על קנקנה, ושלם את המחיר אם החלטת להפיצה ללא הסכמת המצולם בה. לא נראה לי כי קבלת תמונה ממקור לא ידוע שהועלתה דרך שיתוף קבצים, הינו המקרה המתאים לפטור מאחריות, ולו קלה בעבור ההרתעה.

פסק הדין מהווה פתח להשמצות ופגיעות בפרטיות. יכול פלוני להעלות לאינטרנט דברי דיבה ופגיעה בפרטיות ולהפיצם ללא מאמץ כאשר כל מנגנון ההפצה של חבר מפרסם לחבר פטור לגישת בית המשפט.

אין באמור לעיל כדי להוות משום ייעוץ משפטי ו/או תחליף להתייעצות עם עו"ד מומחה בתחום.

© כל הזכויות שמורות לחכם את אור-זך, עורכי דין, 2010

 

 

 

 

לשון הרע – 60,000 ש"ח פיצויים – פסק דין של משרדנו

בתי המשפט

בית משפט השלום חיפה   א 005733/00 תאריך:   05/04/2006  בפני:כב' השופט ש. לבנוני

בעניין: רו"ח אברהם פייג    התובע

ע"י ב"כ עו"ד חכם יוסף
– נ ג ד-

אבנון יצחק

הנתבע

פסק דין
1. התובע הגיש תובענת דיבה על סך 100,000 ₪ נגד הנתבע. הנתבע התגונן בפני התביעה.

2. קדמה להגשת התביעה האזרחית קובלנה פלילית פרטית, שהגיש התובע נגד הנתבע ושנדונה בפניי. בגדר הכרעת הדין בקובלנה פלילית זו ראיתי להרשיע את הנתבע (הכרעת דין מיום 18/7/01 בתיק ק.פ 109/00). הוגש ערעור על פסק דיני על ידי שני בעלי הדין. בגדר פסק דינו מיום 17/2/05 של כב' בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 2764/01 + 2789/01) נדחה ערעור הנתבע לעניין הרשעתו והתקבל ערעור התובע על קולת העונש. ככל שעסקינן בגובה העונש החמיר בית המשפט עם הנתבע בכך שהוסיף על העונשים אותם גזרתי קנס לאוצר המדינה בסכום של 10,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪ + מע"מ.

3. בגדר החלטתי מיום 28/9/05 קבעתי, אף לנוכח הנתונים האמורים, כי שאלת החבות הוכרעה. אף הוספתי והטעמתי כי לנוכח העובדה שעסקינן בהכרעת דין בפלילים הנתון הולך ומתעצם. שהרי אם כפות המאזניים הוכרעו נגד הנתבע, ברף המחמיר של ההליך הפלילי, קל וחומר שאלו הם פני הדברים כאשר עסקינן בתובענה האזרחית.

4. מהכרעות הדין שבפניי עולה כי התובע והנתבע הם חברים באגודה השיתופית קרית שמואל. קרית שמואל מהווה חלק בלתי נפרד משטחה המוניציפאלי של עיריית חיפה והיא מונה כ- 6000 תושבים, מרביתם דתיים. התובע הוא רואה חשבון במקצועו. הנתבע הוא ד"ר להנדסה אזרחית. הנתבע פעיל בארגונים "ירוקים" הנאבקים בצפיפות בנייה. הוא גם דוגל בניתוקה של קרית שמואל מחיפה. התובע אינו רק רואה חשבון אלא אף עוסק ביזמות בניין. השקפתו הציבורית שונה מזו של הנתבע. הוא דוגל בפיתוח ובנייה בקרית שמואל ותומך בהמשך סיפוחה של קרית שמואל לחיפה.

על רקע הנתונים האמורים קיימת בין בעלי הדין יריבות יוקדת. שני בעלי הדין פעילים בענייני האגודה. לפנים היה הנתבע יו"ר ועד האגודה. לימים הוא הודח מתפקידו על ידי קבוצה שהונהגה על ידי התובע ומר עמנואל דנינו (להלן- "דנינו"), שמונה תחתיו. במועד הרלוונטי לפרשה שבפניי היה התובע מחוץ לוועד האגודה.

5. עילת התובענה נעוצה בעלון בשם "מענייני קרית שמואל (מ.ק.ש. 1)" אשר הופץ בדיוור ישיר לבתי האב ולבתי הכנסת בקרית שמואל. בפרסום של הנתבע בעלון זה נעשה דיווח על אודות חילופי דברים שהיו באסיפה שגרתית של האגודה ביום 27/1/00. בין היתר נרשם בעלון זה כי "בפועל מעמדה של אגודת קרית שמואל נוגע לאבי פייג (הוא התובע – ש.ל.) כשלג דאשתקד. יש לו סכסוך אישי ארוך עמי ויש לו הכרת תודה רבה מאוד לעיריית חיפה שבזהירות המתבקשת מחוק לשון הרע אומר, כי העשירה אותו בזכויות בנייה בלתי חוקיות בשווי של עשרות אלפי דולרים…".

6. בגדר הכרעת דיני ראיתי לאבחן בין פרקים לגיטימיים בפרסום האמור, שקדמו למובאה האמורה, ואולם המשכתי והטעמתי כי "הנאשם מייחס לקובל, אם לא במפורש בוודאי במשתמע, מתן שוחד לעיריית חיפה. הוא תומך בהישארות קרית שמואל בתחום שיפוטה של עיריית חיפה. עיריית חיפה, גומלת לו באישור 'זכויות בנייה בלתי חוקיות'" (סעיף 14).

סיכמתי מסקנותיי והבהרתי כי "מאבקו הציבורי של הנאשם בקובל הוא לגיטימי. בוודאי אף מאבקו האישי של הנאשם באשר לבקשות ההיתר של הקובל. ואולם הוא אינו רשאי להסתתר מאחורי עיקרון חופש הדיבור ולשאת את שמו לשווא. הנאשם רשאי להטיח בקובל כי התנגדותו כלפיו היא פועל יוצא של סכסוך אישי; הוא רשאי להטיח בקובל כי הוא אינו עקבי בהשגותיו לעניין מטרותיה של האגודה ככל שהן מצטמצמות לנושאי מים; הוא רשאי להטיח בקובל כי הוא טירפד את ישיבת האסיפה הכללית בדרך לא ראויה; והוא בוודאי רשאי להטיף להשקפותיו בדבר איכות החיים, צפיפות הבנייה והצורך בניתוק קרית שמואל מעיריית חיפה. על אותה דרך בדיוק רשאי הקובל לנהל מאבקיו כנגד הנאשם. ואולם הנאשם חצה את הקו האדום. הוא ייחס לקובל מעשים פליליים ופסולים. הוא הבאיש את שמו ללא צורך. הוא חרג מגבולות הסביר. אשמתו הוכחה" (סעיף 18).

7. שעה שבאתי לגזור את דינו של הנתבע שקלתי שיקולים שונים לחומרא ולקולא. סברתי כי "ראוי כי פסק דיני לא ידכא את חופש הביטוי הפוליטי יתר על המידה, ולא ינקוט סלחנות בלתי נסבלת, מול ההכפשה הבלתי צודקת" (סעיף 4).

מפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה הנני מסיק כי ראיתי לנטות חסד לנתבע ומשום כך החמיר עמו בית המשפט בכל הקשור לעונשו.

8. משאלו היו פני הדברים הוריתי על הגשת תצהירי עדויות ראשיות. לאחר הגשתם, ובהסכמה, הוריתי על הגשת סיכומי טענות. לכל אורך הדרך, וחרף המלצותיי החוזרות ונישנות, לא מיוצג הנתבע על ידי עורך דין. צר לי לקבוע, למקרא סיכומי טענותיו, כי דומה שהנתבע טרם הפנים את המצב הדיוני והמהותי הניצב לנגד עיניו. סיכום טענותיו אינו מתמקד בשאלת גובה הנזק, ולמצער באופן מינורי ביותר. הנתבע מתפלמס עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, הגם שלא ראה לערער עליו, אף מגדיל עשות וטוען באשר לסוגיה מסויימת כי "טענה זאת של בית המשפט המחוזי הינה חסרת בסיס לחלוטין" (סעיף 4). הנתבע תוקף את תצהירו של דנינו, שתומך בתביעת התובע, וגולש לטיעונים שאמורים היו להיות מלובנים אילו היו נחקרים המצהירים.

9. ככל שעסקינן בשאלות הרלוונטיות מצמצם עצמו הנתבע לטיעון אחד בלבד. לטעמו התובע הוא אדם בעל אישיות מפוקפקת, במנותק מן הפרשה שבפניי. ממילא, כך משתמע, מידת הפגיעה בו היא זניחה ומינורית. דא עקא, טיעון זה של הנתבע חורג מכתב ההגנה המפורט שלו. במצב דברים זה צודק ב"כ התובע בטיעונו כי איני יכול להידרש לעניין זה. שהרי סעיף 22 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן-"החוק") מורה כי "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע אין להביא ראיה או לחקור עד בדבר שמו הרע של הנפגע או בדבר אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו הפגומים, אלא במידה שפרטים אלה נוגעים במישרין ללשון הרע המשמשת נושא למשפט, או שבית המשפט התיר הבאת ראיה או חקירת עד…".

טענות הנתבע לעניין אישיותו המפוקפקת הנטענת של התובע אינן מתייחסות ללשון הרע "המשמשת נושא למשפט", אלא מתייחסות לפרשיות עבר שונות. ככל שעסקינן בחלופה האחרת ברי כי ראש לכל שומה על הנתבע, בגדר כתב הגנתו, להניח תשתית טיעונית לטענה האמורה. רק בעקבות זאת הוא רשאי לעתור שבית המשפט יתיר הבאת ראיה או חקירת עד, שאז אין לדעת מה תהא החלטת בית המשפט לעתירה כאמור. ממילא, ולנוכח השיקולים האמורים, אין בדעתי, אף אין בסמכותי, להידרש למכלול טיעוניו של הנתבע. משאלו הם פני הדברים אין בפי הנתבע, ולו כזית, התמודדות עם הטיעונים הרלוונטיים שנפרסו בסיכומי טענות ב"כ התובע. וחרף כל אלו אין בדעתי לאמץ את טיעוניו של ב"כ התובע בשאלת גובה הנזק באורח גורף, הגם שהנתבע משחק לידיו של התובע, ובגדר שיקוליי אזקוף לחובת הנתבע העדר התמודדות עניינית ונוקבת עם טיעוני ב"כ התובע.

10. התובע עותר לחייב את הנתבע בסכום של 100,000 ₪. סעיף 7א(ב) לחוק קובע כי "במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק". מוסיף סעיף קטן (ג) כי ככל שעסקינן בלשון רע ש"פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק". משעה הורשע הנתבע בפלילים הוכחה ה"כוונה לפגוע". ממילא רשאי בית המשפט, ללא הוכחת נזק, לחייב את הנתבע במלוא הסכום האמור. התובע טוען, שמא על דרך החילופין, לנזקים ממשיים שנגרמו לו. הנני דוחה טיעונו זה של התובע. התובע זכאי לפיצוי בגין עוגמת הנפש שהוסבה לו, בגדר פיצוי ללא הוכחת נזק, ושומה עליי לאמוד את שוויו של הפיצוי.

11. הנני זוקף לחובת הנתבע את העובדה שמדובר בפרסום משפיל ומבזה שנעשה בתפוצה נרחבת לכל בתי האב ובתי הכנסת בקרית שמואל. הנני זוקף אף את העובדה שמדובר ביישוב בעל אופי קהילתי ואני מתרשם כי תושבי קרית שמואל מעורבים בנעשה ביישובם. התובע הוא רואה חשבון ואיש עסקים. לא זו אף זו: הוא פרנס ציבור בקהילתו, פעם בקואליציה ופעם באופוזיציה, ויש לשמור מכל משמר על שמו הטוב והמוניטין שלו.

12. הנני זוקף באורח משמעותי לחובת הנתבע את התנהלותו הדיונית לכל אורך הדרך. אכן, גם אם כפירתו של הנתבע בקובלנה הפלילית הייתה לגיטימית ביותר, יש קץ וגבול לדיונים. משעה שבית המשפט המחוזי אמר את דברו, ומשעה שהנתבע לא ביקש רשות ערעור על כך באופן שדברו הפך לסופי וחלוט, אמור היה הנתבע להפנים את הפסדו. המערכה של החבות תמה. המערכה עתה אינה האם התובע יזכה בפיצוי אלא רק על שוויו של הפיצוי האמור. לצערי, אין לי ספק כי הנתבע ממשיך לנהל מערכה שהוכרעה לחובתו זה מכבר. חבל.

13. מנגד, שומה עליי לשקול שיקולים לזכותו של הנתבע. היריבות בין התובע לבין הנתבע, למרבית הצער, היא ממושכת ויוקדת. לנוכח נתונים אלו אין לי ספק כי כאשר השניים תוקפים האחד את השני, תושבי קרית שמואל שופטים התנהלות זו על רקע ובהקשר היריבות האמורה. זאת ועוד: התובע והנתבע הם יריבים פוליטיים. שניהם שולחים ידם בעסקי הציבור והנני מברך אותם על כך. אכן, יש לקבוע גבולות לשיח הפוליטי, גם כאשר הוא יוקד וצורב. יש קווים אדומים שאין לחצותם. בגדר הכרעת דיני וגזר דיני בהליך הפלילי, כפי שהראיתי מעלה, שרטטתי את גבולות המותר והאסור. השארתי לנתבע "מרחב מחייה" נרחב ביותר להתגדר בו במאבקיו כנגד התובע. ואולם הנתבע אינו רשאי לייחס לתובע, על לא עוול בכפו, מעשים נפסדים פליליים של נטילת שוחד "בתמורה" לעמדתו הציבורית, שאף היא לגיטימית למהדרין, אם לעניין פיתוחה של קרית שמואל ותנופת הבנייה בה ואם לעניין המשך סיפוחה של קרית שמואל לחיפה.

14. כאשר ביקשתי לשקלל כל אלו שיוויתי לנגד עיניי את פסק דינו של כב' הנשיא ברק ב-רע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף ואח', פ"ד נה(5) 510. וכך, שומה עליי להתחשב "בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד" (עמ' 525). שומה עליי לשקול את העובדה הניצחת כי לשון הרע שבפניי חצתה את הרף הרגיל שהרי היא נעשתה ב"כוונה לפגוע". מנגד שומה עליי לשקול את חופש הביטוי והמאבק הפוליטי ולא לצננו יתר על המידה. שיקלולם של כל אלו הוליכוני לחייב את הנתבע בסכום העולה, אך מעט, על הרף התחתון בסך 50,000 ₪, מקום שעסקינן ב"דיבה רגילה". החלטתי לחייב את הנתבע בסכום של 60,000 ₪ וכן בהוצאות הולמות.

15. לפיכך, הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 60,000 ₪. עוד הנני מחייב את הנתבע בתשלום אגרת תביעה היחסית לסכום הזכייה ובשכ"ט עו"ד בסך 12,000 ₪ בצירוף מע"מ. הסכומים האמורים ישולמו לב"כ התובע תוך 30 יום מיום המצאת פסק דיני זה אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

16. המזכירות תמציא העתק מפסק דיני לב"כ הצדדים בדואר רשום + אישור מסירה.

ניתן היום ז' בניסן, תשס"ו (5 באפריל 2006) בהעדר הצדדים.

ש. לבנוני, שופט

הקלדנית: ליזו לוינשטיין