פיצויים בשל מבצע "צוק איתן"

מאת: עו"ד דוד שולחני

מבצע "צוק איתן" טומן בחובו השלכות כלכליות לא פשוטות לעסקים, לנכסים, וכמובן גם לאזרחים. במסגרת זו נדרשת המדינה להפעיל את דיני מס הרכוש, המקנים פיצויים לניזוקים מנזקי מלחמה. חוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א-1961 מכיר בזכויות של ניזוקים מנזקי מלחמה לקבל פיצויים על נזקים אלה, בכפוף לעמידה בקריטריונים המפורטים בתקנות, כמפורט להלן.

סוגי הנזקים:

בהתאם להגדרות הקיימות בחוק, קיימים שני סוגי נזקים – נזק ישיר ונזק עקיף.

נזק ישיר

נזק ישיר הוא פגיעה ישירה כתוצאה ממעשה איבה ("נזק מלחמה"), והוא מזכה בפיצוי הנפגע בכל רחבי הארץ. על מנת לקבל את הפיצוי יש להגיש הודעה על קרות הנזק למנהל מס רכוש, בתוך שבועיים מיום קרות הנזק. תביעה לפיצויים תוגש למנהל בתוך שלושה חודשים מיום קרות הנזק.

נזק עקיף

נזק עקיף מוגדר בחוק כהפסד, מניעת רווחים או מניעת אפשרות לנצל נכסים, כתוצאה מפעולות מלחמתיות של צה"ל או של צבאות אויב או מפעולות איבה אחרות נגד ישראל.

ככלל בנזקים עקיפים קיימת הפרדה בין ישובים המוגדרים כ"ישוב ספר" (כגון יישובי "עוטף עזה"- יד מרדכי, כפר עזה וכד') הזכאים לפיצוי, לבין ישובים שאינם עונים להגדרה זו ואשר על כן אינם זכאים לפיצוי בגין  נזקים עקיפים.

על אף האמור, ולנוכח הנזקים שנגרמו למעגל רחב של עסקים ובתים בכל אזור הדרום והשפלה, בואכה מרכז הארץ, ביום 28.07.14 שר האוצר יאיר לפיד, חתם על תקנות המאפשרות תשלום פיצויים בגין נזקים עקיפים לבעלי עסקים בדרום הארץ, בין  הטווחים 0-40 ק"מ מגבול רצועת עזה, בעקבות מבצע "צוק איתן". התקנות מתייחסות לתקופה שבין 8.7.14 עד 31.8.14, או עד למועד סיום מבצע "צוק איתן", לפי המוקדם ביניהם.

לאחר אישור התקנות בכנסת, יהיה רשאי כל ניזוק שבתוך הטווח המוכרז להגיש תביעה בגין נזק עקיף לקרן הפיצויים ברשות המסים באחד מתוך שלושה מסלולים (ירוקים), כדלקמן:

מסלול שכר – מעסיק יוכל להגיש תביעה לקבלת החזר בגין שכר ששילם לעובדים עבור ימי היעדרותם  שנבעו כתוצאה מהמצב הביטחוני בהתאם להנחיית פיקוד העורף. כמו-כן הפיצויים יינתנו עבור עובדים שנעדרו ממקום עבודתם לצורך השגחה על ילדיהם הקטנים מתחת לגיל 14, ולראשונה גם בעבור אדם עם מוגבלות, שנמנע ממנו להגיע למקום העבודה ולשהות בו משום שאינו יכול לעמוד בהנחיות פיקוד העורף.

מסלול מחזורים – בעל עסק יוכל להגיש תביעה לקבלת פיצויים בגין ירידה במחזור העסקי בשל המצב הביטחוני, בהתאם לדיווח השוטף של העוסק למע"מ. סך הפיצויים במסלול זה לא יעלה על 3 מיליון ₪.

מסלול הוצאות – בעל העסק יוכל להגיש תביעה לקבלת פיצויים בגין הנזק התפעולי שנגרם לעסק בתקופה הרלבנטית. מסלול זה נקבע במטרה לפצות על הוצאות עודפות של העסק שנוצרו כדי  לשמור על המחזור הרגיל שלו בזמן המבצע. סך הפיצויים במסלול זה לא יעלה על 3 מיליון ₪.

מסלולים אלו נועדו ליתן מענה מהיר, פשוט וישים לעסקים שנפגעו. תנאי להגשת תביעה בכל אחד מהמסלולים הוא תשלום משכורת לעובדים שנעדרו בשל המצב הביטחוני, והכל בהתאם לתנאים שייקבעו בתקנות.

ערעור על קביעת מנהל מס רכוש

כל מי שחולק על החלטת מנהל מס רכוש ומוצא עצמו מקופח הימנה, רשאי להגיש ערעור לוועדת ערר, זאת תוך 30 ימים מיום שנמסרה לו.

אין באמור לעיל כדי להוות משום ייעוץ משפטי ו/או תחליף להתייעצות עם עו"ד מומחה בתחום.

© כל הזכויות שמורות לחכם את אור-זך, עורכי דין, 2014

ניתן לחייב עובד לתת טביעת אצבע לשעון נוכחות

לראשונה הכריע בית הדין האזורי לעבודה בשאלה המהותית האם רשאי מעסיק לחייב עובד למסור חתימה ביומטרית (טביעת אצבע) לצורך החתמת שעון נוכחות בבואו ובצאתו ממקום העבודה.

בפסק דין מיום 23/2/14 במסגרת סכסוך שבין עיריית קלנסווה להסתדרות העובדים הכללית החדשה ואח' (סק (ת"א) 49718-11-12), הכריע בית הדין וקבע כי העיריה רשאית לבצע רישום נוכחות במשרדיה באמצעות שעון נוכחות ביומטרי.

העובדים בעיריית קלנסווה הכריזו סכסוך עבודה כנגד חיובם למסור טביעת אצבע לשם מעקב נוכחות.

העיריה טענה כי הדרישה להחתמת כרטיס נוכחות מעוגנת בחקיקה וכן בהסכם הקיבוצי בו נקבע כי סוג שעון הנוכחות יקבע ע"י ההנהלה. עוד טענה כי מעסיק רשאי לפי ההלכה הפסוקה לשנות את שיטת הדיווח. עוד טענה העיריה כי דיווח נוכחות באמצעים ביומטריים מהימן יותר, בפרט לאור חשדות באשר לאי סדרים בדיווח.

עוד טענה העיריה כי אין מדובר באמצעי פולשני שיש בו כדי לפגוע בזכות לפרטיות וכי הוא אינו מנוגד לעקרונות החוקתיים ולדיני הגנת הפרטיות. העיריה הבהירה כי נתוני טביעת האצבע אינם מוחזקים בידי צד שלישי אלא בתוכנה שרכשה וכי מדובר במידע דל ביותר.

לבית הדין לעבודה הוגשו אף עמדת מרכז השלטון המקומי אשר הצטרף לטענות העיריה, וכן עמדת משרד הפנים אשר לא מצא לנכון להתערב.

העובדים מנגד טענו כי בחיובם לנטילת טביעת אצבע יש כדי הפיכתם לחשודים אוטומטית. כן הדגישו כי נטילת טביעת אצבע הינה חלק מהליכי חקירה של עבריינים ואינה חלק מחיי העבודה של עובדים חופשיים במדינה דמוקרטית. העובדים טענו כי חוקת העבודה אינה מאפשרת חיוב בשעון ביומטרי. עוד טענו כי מדובר בשינוי חד צדדי של חוזה העבודה אשר נעשה ללא היוועצות בארגון העובדים. כמו כן טענו כי דיווח נוכחות ביומטרי אינו עולה בקנה אחד עם חוק שעות עבודה ומנוחה.

טענה עיקרית נוספת של העובדים היתה כי החיוב לטביעת אצבע הינה פגיעה בפרטיות ועומדת בניגוד לדרישות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

בית הדין לעבודה קיבל את תביעת העיריה והתיר כאמור את נטילת טביעות האצבע. בית הדין ערך איזון בין זכות העובדים לפרטיות לבין זכות הקניין של המעסיק, והפררוגטיבה הניהולית שלו וקבע:

"… נראה כי, ואין אנו קובעים כעת מסמרות בדבר, נטילת טביעות אצבעותיו של אדם, שלא בהסכמתו, מהווה פגיעה בזכותו של אדם לפרטיות ובזכויותיו המוגנות על פי חוק היסוד. אכן, וכפי שכבר נפסק לא אחת, הזכות לפרטיות קיימת גם במקום העבודה ופגיעה בה כפופה להסכמה מצדו של העובד. החובה להגן על זכות זו נובעת אף מתניות מכללא בחוזה העבודה וחובת תום הלב ביחסים שבין עובד למעסיק (ר' עב (ע"ע (ארצי) 90/08 טלי איסקוב ענבר נ' מדינת ישראל – הממונה על חוק עבודת נשים (פורסם בנבו, 8.2.11); דב"ע נו/293-3 פלונית – חברה אלמונית בע"מ, עבודה ארצי כרך ל(2) 302).

40.   עם זאת, אל מול זכותו של העובד לפרטיות ניצבת זכותו של המעסיק לקניין, המעוגנת אף היא בסעיף 3 לאותו חוק יסוד. מזכות זו וכנגזרת, הוכרה זכותו של המעסיק לקבוע את התנאים והכללים על פיהם יתנהל מפעלו – זוהי הפררוגטיבה הניהולית. זכות זו משתרעת אף על האופן שבו יתנהלו רישומי הנוכחות במקום העבודה, כל עוד לא נקבעה רשימה סגורה של האפשרויות לניטור נוכחות עובדים בחוקי העבודה.

41.   לא זו אף זו, בענייננו, מהראיות שהוצגו בפנינו ולא נסתרו, עולה כי לא מדובר בנטילת טביעות אצבע במובן הרגיל, אלא בנטילת טביעות אצבע באופן אלקטרוני שאינו יוצר העתק מדויק המשמר את צורת הטביעה על כל מאפייניה ואשר אינו יכול לשמש הוכחה להימצאותו במקום מסוים בהקשרים אחרים…"

נראה כי אחד הנימוקים אשר סייעו לבית הדין להכריע לטובת העיריה היה כי טביעת האצבע מתורגמת לכדי תבנית מאפיינים אשר ממנה לא ניתן לשחזר את הטביעה המקורית, ולכן קבע בית הדין "כי אין אנו עוסקים בנטילת טביעות אצבע במובן הרגיל והפוגעני של התהליך, אלא בהליך דומה בלבד, אשר נועד למטרה ראויה ונעשה במידה שאינה עולה על הנדרש. הנטילה, על פי ההסבר שהובא לפנינו, נעשית באופן חד פעמי, ממנה מתורגמים מאפיינים אחדים לצורך שמירה במערכת הממוכנת והחתימה המבוצעת בהמשך בעת הכניסה והיציאה אינה שונה מבחינה אלקטרונית מהחתמת כרטיס זיהוי".

בית הדין אף דחה את יתר טענות העובדים ובכלל זה קבע כי לא נדרשת הסכמת ארגון העובדים היציג לשינוי. כן קבע בית הדין כי ניתן לפרש את המונח "כרטיס" נוכחות גם לטביעת אצבע. עוד דחה בית הדין את טענת העובדים כאילו טביעת אצבע אינה עומדת בקנה אחד עם חוק שעות עבודה ומנוחה, וקבע: "לא ניתן לקבל את פרשנותם של המשיבים, כאילו אמצעי זיהוי ביומטרי אינו בא בגדרי החוק ולפיכך על פי לשון החוק לא ניתן להיעתר לבקשת המבקשת. החוק עושה שימוש במילים רישום באמצעים מכניים, דיגיטליים או אלקטרוניים. לגישתנו מדובר בהגדרה הרחבה ביותר שניתן היה לתת לאמצעי רישום הנוכחות והיא כוללת בחובה שימוש בשעון המבוסס על טביעת אצבע אלקטרונית".

בית הדין אף ערך סקירת משפט משווה אשר ממנה ניתן ללמוד כי התוצאה דומה גם במדינות מעבר לים.

רצוי לציין כי מדובר בפסק דין של בית הדין האזורי כאשר יכול ויוגש ערעור ולכן טרם מדובר בהלכה פסוקה.

אין באמור לעיל כדי להוות משום ייעוץ משפטי ו/או תחליף להתייעצות עם עו"ד מומחה בתחום.

© כל הזכויות שמורות לחכם את אור-זך, עורכי דין, 2014

פסק דין – דחיית תביעה לרשלנות חברת שמירה

התובע שנזעק לעזרתה של נערה שהוטרדה על ידי הנתבע נורה על ידו 5 פעמים והפך נכה 100%. היורה הורשע בניסיון לרצח והושת עליו עונש של 14 שנות מאסר בפועל.

התובע הגיש לבית המשפט המחוזי בנצרת תביעת פיצויים בסך של למעלה מ-28 מליון ₪ בגין נזקיו מהאירוע.

התביעה הוגשה נגד היורה, נגד חברת השמירה אשר העסיקה אותו וחימשה אותו באקדח ונגד מדינת ישראל אשר באחריותה הסדרת רישיונות כלי הירייה.

בתאריך 25/11/12 קיבל בית המשפט את התביעה נגד היורה בלבד ודחה לחלוטין את התביעה נגד חברת השמירה ונגד מדינת ישראל.

אירוע הירי אירע לאחר שהשומר סיים את עבודתו ויצא לביתו. הגם שהאירוע לא אירע בשעות העבודה של השומר קבע בית המשפט כי בהיות האקדח נחשב דבר מסוכן כהגדרתו בחוק ומשחברת השמירה היא זו שסיפקה לו את האקדח, נטל הראיה עובר אל כתפי חברת השמירה להוכיח שלא התרשלה.

חברת השמירה, אשר יוצגה על ידי עו"ד יוסי חכם ממשרד חכם את אור-זך, טענה כי לא נפל כל פגם במעשיה וכי היא פעלה ללא דופי ובהתאם לכל הנהלים, וביהמ"ש קיבל את כל טענותיה ודחה לחלוטין את כל הטענות נגדה. באופן דומה דחה ביהמ"ש את הטענות נגד המדינה.

לגבי הטענה לפיה חברת השמירה אחראית בשל כך שלא אספה את הנשק מידי השומר בסוף יום העבודה, קבע ביהמ"ש כי החברה פעלה בהתאם לנהלים אשר הוכתבו על ידי המדינה באותה עת.

בית המשפט השתכנע כי קודם למסירת הנשק לידי השומר הוא תודרך וקיבל הנחיות כדין וזאת בנוסף להכשרות ולמטווחים שעבר בהצלחה.

בית המשפט הוסיף כי גם לאחר הנהלים החדשים שהוציאה המדינה לאחר המקרה עדיין אין מנוס, במקרים חריגים, מהשארת הנשק בידי המאבטחים נוכח הבעיות שבאיסופם.

בית המשפט גם דחה את הטענה לפיה חברת השמירה לא בדקה את עברו הצבאי והתעסוקתי של השומר קודם לקבלתו לעבודה. הוכח בביהמ"ש כי השומר היה נתבע נורמטיבי לחלוטין, ללא כל דופי וכי שמדובר באירוע חריג שלא ניתן היה לצפותו.

בית המשפט דחה גם טענות נוספות לפיהן כאילו היו פגמים בהכשרה וזאת משהשומר הוכשר כנדרש ומשמדובר בירי מכוון שלא נובע מהכשרה זו או אחרת.

טענה נוספת של התובע היתה שהאישור הרפואי של השומר היה פגום. בית המשפט דחה טענה זו גם כלפי חברת השמירה וגם כלפי המדינה וקבע גם כי לא נמצאה כל אחריות מצד המדינה למקרה המצער.

בית המשפט סיכם וקבע:

"מן המקובץ עולה, כי בנסיבות הקונקרטיות של המקרה שבפניי ,חברת השמירה לא הפרה חובה חקוקה ,לא התרשלה באי איסוף הנשק בסוף יום העבודה, באי בירור עברו התעסוקתי, הצבאי והבריאותי וכן בהכשרתו בנשק של הנתבע. עוד אוסיף וכאמור לעיל, כי גם לו הייתי קובע שהייתה התרשלות בהכשרתו של הנתבע הרי שאין קשר סיבתי בין התרשלות זו לבין נזקיו של התובע. (באשר לניתוק הקשר הסיבתי גם באשר ליתר טענות ההתרשלות, ראה להלן).

העולה מן המורם, שאף שהנטל עבר לחברת השמירה להוכיח שלא התרשלה, הרי שהיא הרימה נטל זה, ולפיכך התביעה כנגדה נדחית.ממילא כמובן נדחית גם ההודעה לצד השלישי."

תא 524/09