בתי המשפט
בית משפט השלום חיפה א 005733/00 תאריך: 05/04/2006 בפני:כב' השופט ש. לבנוני
בעניין: רו"ח אברהם פייג התובע
ע"י ב"כ עו"ד חכם יוסף
– נ ג ד-
אבנון יצחק
הנתבע
פסק דין
1. התובע הגיש תובענת דיבה על סך 100,000 ₪ נגד הנתבע. הנתבע התגונן בפני התביעה.
2. קדמה להגשת התביעה האזרחית קובלנה פלילית פרטית, שהגיש התובע נגד הנתבע ושנדונה בפניי. בגדר הכרעת הדין בקובלנה פלילית זו ראיתי להרשיע את הנתבע (הכרעת דין מיום 18/7/01 בתיק ק.פ 109/00). הוגש ערעור על פסק דיני על ידי שני בעלי הדין. בגדר פסק דינו מיום 17/2/05 של כב' בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 2764/01 + 2789/01) נדחה ערעור הנתבע לעניין הרשעתו והתקבל ערעור התובע על קולת העונש. ככל שעסקינן בגובה העונש החמיר בית המשפט עם הנתבע בכך שהוסיף על העונשים אותם גזרתי קנס לאוצר המדינה בסכום של 10,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪ + מע"מ.
3. בגדר החלטתי מיום 28/9/05 קבעתי, אף לנוכח הנתונים האמורים, כי שאלת החבות הוכרעה. אף הוספתי והטעמתי כי לנוכח העובדה שעסקינן בהכרעת דין בפלילים הנתון הולך ומתעצם. שהרי אם כפות המאזניים הוכרעו נגד הנתבע, ברף המחמיר של ההליך הפלילי, קל וחומר שאלו הם פני הדברים כאשר עסקינן בתובענה האזרחית.
4. מהכרעות הדין שבפניי עולה כי התובע והנתבע הם חברים באגודה השיתופית קרית שמואל. קרית שמואל מהווה חלק בלתי נפרד משטחה המוניציפאלי של עיריית חיפה והיא מונה כ- 6000 תושבים, מרביתם דתיים. התובע הוא רואה חשבון במקצועו. הנתבע הוא ד"ר להנדסה אזרחית. הנתבע פעיל בארגונים "ירוקים" הנאבקים בצפיפות בנייה. הוא גם דוגל בניתוקה של קרית שמואל מחיפה. התובע אינו רק רואה חשבון אלא אף עוסק ביזמות בניין. השקפתו הציבורית שונה מזו של הנתבע. הוא דוגל בפיתוח ובנייה בקרית שמואל ותומך בהמשך סיפוחה של קרית שמואל לחיפה.
על רקע הנתונים האמורים קיימת בין בעלי הדין יריבות יוקדת. שני בעלי הדין פעילים בענייני האגודה. לפנים היה הנתבע יו"ר ועד האגודה. לימים הוא הודח מתפקידו על ידי קבוצה שהונהגה על ידי התובע ומר עמנואל דנינו (להלן- "דנינו"), שמונה תחתיו. במועד הרלוונטי לפרשה שבפניי היה התובע מחוץ לוועד האגודה.
5. עילת התובענה נעוצה בעלון בשם "מענייני קרית שמואל (מ.ק.ש. 1)" אשר הופץ בדיוור ישיר לבתי האב ולבתי הכנסת בקרית שמואל. בפרסום של הנתבע בעלון זה נעשה דיווח על אודות חילופי דברים שהיו באסיפה שגרתית של האגודה ביום 27/1/00. בין היתר נרשם בעלון זה כי "בפועל מעמדה של אגודת קרית שמואל נוגע לאבי פייג (הוא התובע – ש.ל.) כשלג דאשתקד. יש לו סכסוך אישי ארוך עמי ויש לו הכרת תודה רבה מאוד לעיריית חיפה שבזהירות המתבקשת מחוק לשון הרע אומר, כי העשירה אותו בזכויות בנייה בלתי חוקיות בשווי של עשרות אלפי דולרים…".
6. בגדר הכרעת דיני ראיתי לאבחן בין פרקים לגיטימיים בפרסום האמור, שקדמו למובאה האמורה, ואולם המשכתי והטעמתי כי "הנאשם מייחס לקובל, אם לא במפורש בוודאי במשתמע, מתן שוחד לעיריית חיפה. הוא תומך בהישארות קרית שמואל בתחום שיפוטה של עיריית חיפה. עיריית חיפה, גומלת לו באישור 'זכויות בנייה בלתי חוקיות'" (סעיף 14).
סיכמתי מסקנותיי והבהרתי כי "מאבקו הציבורי של הנאשם בקובל הוא לגיטימי. בוודאי אף מאבקו האישי של הנאשם באשר לבקשות ההיתר של הקובל. ואולם הוא אינו רשאי להסתתר מאחורי עיקרון חופש הדיבור ולשאת את שמו לשווא. הנאשם רשאי להטיח בקובל כי התנגדותו כלפיו היא פועל יוצא של סכסוך אישי; הוא רשאי להטיח בקובל כי הוא אינו עקבי בהשגותיו לעניין מטרותיה של האגודה ככל שהן מצטמצמות לנושאי מים; הוא רשאי להטיח בקובל כי הוא טירפד את ישיבת האסיפה הכללית בדרך לא ראויה; והוא בוודאי רשאי להטיף להשקפותיו בדבר איכות החיים, צפיפות הבנייה והצורך בניתוק קרית שמואל מעיריית חיפה. על אותה דרך בדיוק רשאי הקובל לנהל מאבקיו כנגד הנאשם. ואולם הנאשם חצה את הקו האדום. הוא ייחס לקובל מעשים פליליים ופסולים. הוא הבאיש את שמו ללא צורך. הוא חרג מגבולות הסביר. אשמתו הוכחה" (סעיף 18).
7. שעה שבאתי לגזור את דינו של הנתבע שקלתי שיקולים שונים לחומרא ולקולא. סברתי כי "ראוי כי פסק דיני לא ידכא את חופש הביטוי הפוליטי יתר על המידה, ולא ינקוט סלחנות בלתי נסבלת, מול ההכפשה הבלתי צודקת" (סעיף 4).
מפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה הנני מסיק כי ראיתי לנטות חסד לנתבע ומשום כך החמיר עמו בית המשפט בכל הקשור לעונשו.
8. משאלו היו פני הדברים הוריתי על הגשת תצהירי עדויות ראשיות. לאחר הגשתם, ובהסכמה, הוריתי על הגשת סיכומי טענות. לכל אורך הדרך, וחרף המלצותיי החוזרות ונישנות, לא מיוצג הנתבע על ידי עורך דין. צר לי לקבוע, למקרא סיכומי טענותיו, כי דומה שהנתבע טרם הפנים את המצב הדיוני והמהותי הניצב לנגד עיניו. סיכום טענותיו אינו מתמקד בשאלת גובה הנזק, ולמצער באופן מינורי ביותר. הנתבע מתפלמס עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, הגם שלא ראה לערער עליו, אף מגדיל עשות וטוען באשר לסוגיה מסויימת כי "טענה זאת של בית המשפט המחוזי הינה חסרת בסיס לחלוטין" (סעיף 4). הנתבע תוקף את תצהירו של דנינו, שתומך בתביעת התובע, וגולש לטיעונים שאמורים היו להיות מלובנים אילו היו נחקרים המצהירים.
9. ככל שעסקינן בשאלות הרלוונטיות מצמצם עצמו הנתבע לטיעון אחד בלבד. לטעמו התובע הוא אדם בעל אישיות מפוקפקת, במנותק מן הפרשה שבפניי. ממילא, כך משתמע, מידת הפגיעה בו היא זניחה ומינורית. דא עקא, טיעון זה של הנתבע חורג מכתב ההגנה המפורט שלו. במצב דברים זה צודק ב"כ התובע בטיעונו כי איני יכול להידרש לעניין זה. שהרי סעיף 22 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן-"החוק") מורה כי "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע אין להביא ראיה או לחקור עד בדבר שמו הרע של הנפגע או בדבר אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו הפגומים, אלא במידה שפרטים אלה נוגעים במישרין ללשון הרע המשמשת נושא למשפט, או שבית המשפט התיר הבאת ראיה או חקירת עד…".
טענות הנתבע לעניין אישיותו המפוקפקת הנטענת של התובע אינן מתייחסות ללשון הרע "המשמשת נושא למשפט", אלא מתייחסות לפרשיות עבר שונות. ככל שעסקינן בחלופה האחרת ברי כי ראש לכל שומה על הנתבע, בגדר כתב הגנתו, להניח תשתית טיעונית לטענה האמורה. רק בעקבות זאת הוא רשאי לעתור שבית המשפט יתיר הבאת ראיה או חקירת עד, שאז אין לדעת מה תהא החלטת בית המשפט לעתירה כאמור. ממילא, ולנוכח השיקולים האמורים, אין בדעתי, אף אין בסמכותי, להידרש למכלול טיעוניו של הנתבע. משאלו הם פני הדברים אין בפי הנתבע, ולו כזית, התמודדות עם הטיעונים הרלוונטיים שנפרסו בסיכומי טענות ב"כ התובע. וחרף כל אלו אין בדעתי לאמץ את טיעוניו של ב"כ התובע בשאלת גובה הנזק באורח גורף, הגם שהנתבע משחק לידיו של התובע, ובגדר שיקוליי אזקוף לחובת הנתבע העדר התמודדות עניינית ונוקבת עם טיעוני ב"כ התובע.
10. התובע עותר לחייב את הנתבע בסכום של 100,000 ₪. סעיף 7א(ב) לחוק קובע כי "במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק". מוסיף סעיף קטן (ג) כי ככל שעסקינן בלשון רע ש"פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק". משעה הורשע הנתבע בפלילים הוכחה ה"כוונה לפגוע". ממילא רשאי בית המשפט, ללא הוכחת נזק, לחייב את הנתבע במלוא הסכום האמור. התובע טוען, שמא על דרך החילופין, לנזקים ממשיים שנגרמו לו. הנני דוחה טיעונו זה של התובע. התובע זכאי לפיצוי בגין עוגמת הנפש שהוסבה לו, בגדר פיצוי ללא הוכחת נזק, ושומה עליי לאמוד את שוויו של הפיצוי.
11. הנני זוקף לחובת הנתבע את העובדה שמדובר בפרסום משפיל ומבזה שנעשה בתפוצה נרחבת לכל בתי האב ובתי הכנסת בקרית שמואל. הנני זוקף אף את העובדה שמדובר ביישוב בעל אופי קהילתי ואני מתרשם כי תושבי קרית שמואל מעורבים בנעשה ביישובם. התובע הוא רואה חשבון ואיש עסקים. לא זו אף זו: הוא פרנס ציבור בקהילתו, פעם בקואליציה ופעם באופוזיציה, ויש לשמור מכל משמר על שמו הטוב והמוניטין שלו.
12. הנני זוקף באורח משמעותי לחובת הנתבע את התנהלותו הדיונית לכל אורך הדרך. אכן, גם אם כפירתו של הנתבע בקובלנה הפלילית הייתה לגיטימית ביותר, יש קץ וגבול לדיונים. משעה שבית המשפט המחוזי אמר את דברו, ומשעה שהנתבע לא ביקש רשות ערעור על כך באופן שדברו הפך לסופי וחלוט, אמור היה הנתבע להפנים את הפסדו. המערכה של החבות תמה. המערכה עתה אינה האם התובע יזכה בפיצוי אלא רק על שוויו של הפיצוי האמור. לצערי, אין לי ספק כי הנתבע ממשיך לנהל מערכה שהוכרעה לחובתו זה מכבר. חבל.
13. מנגד, שומה עליי לשקול שיקולים לזכותו של הנתבע. היריבות בין התובע לבין הנתבע, למרבית הצער, היא ממושכת ויוקדת. לנוכח נתונים אלו אין לי ספק כי כאשר השניים תוקפים האחד את השני, תושבי קרית שמואל שופטים התנהלות זו על רקע ובהקשר היריבות האמורה. זאת ועוד: התובע והנתבע הם יריבים פוליטיים. שניהם שולחים ידם בעסקי הציבור והנני מברך אותם על כך. אכן, יש לקבוע גבולות לשיח הפוליטי, גם כאשר הוא יוקד וצורב. יש קווים אדומים שאין לחצותם. בגדר הכרעת דיני וגזר דיני בהליך הפלילי, כפי שהראיתי מעלה, שרטטתי את גבולות המותר והאסור. השארתי לנתבע "מרחב מחייה" נרחב ביותר להתגדר בו במאבקיו כנגד התובע. ואולם הנתבע אינו רשאי לייחס לתובע, על לא עוול בכפו, מעשים נפסדים פליליים של נטילת שוחד "בתמורה" לעמדתו הציבורית, שאף היא לגיטימית למהדרין, אם לעניין פיתוחה של קרית שמואל ותנופת הבנייה בה ואם לעניין המשך סיפוחה של קרית שמואל לחיפה.
14. כאשר ביקשתי לשקלל כל אלו שיוויתי לנגד עיניי את פסק דינו של כב' הנשיא ברק ב-רע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף ואח', פ"ד נה(5) 510. וכך, שומה עליי להתחשב "בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד" (עמ' 525). שומה עליי לשקול את העובדה הניצחת כי לשון הרע שבפניי חצתה את הרף הרגיל שהרי היא נעשתה ב"כוונה לפגוע". מנגד שומה עליי לשקול את חופש הביטוי והמאבק הפוליטי ולא לצננו יתר על המידה. שיקלולם של כל אלו הוליכוני לחייב את הנתבע בסכום העולה, אך מעט, על הרף התחתון בסך 50,000 ₪, מקום שעסקינן ב"דיבה רגילה". החלטתי לחייב את הנתבע בסכום של 60,000 ₪ וכן בהוצאות הולמות.
15. לפיכך, הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 60,000 ₪. עוד הנני מחייב את הנתבע בתשלום אגרת תביעה היחסית לסכום הזכייה ובשכ"ט עו"ד בסך 12,000 ₪ בצירוף מע"מ. הסכומים האמורים ישולמו לב"כ התובע תוך 30 יום מיום המצאת פסק דיני זה אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.
16. המזכירות תמציא העתק מפסק דיני לב"כ הצדדים בדואר רשום + אישור מסירה.
ניתן היום ז' בניסן, תשס"ו (5 באפריל 2006) בהעדר הצדדים.
ש. לבנוני, שופט
הקלדנית: ליזו לוינשטיין