פורסם ב

בית המשפט העליון – לא הופר פטנט

בתאריך 12.1.14 ניתן פסק דין של בית המשפט העליון בהמשך לערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, אשר דחה תביעת מליונים להפרות פטנט ומדגם בערכות פריצה קרה אשר סופקו למשרד הביטחון.

את החברה הזוכה בערעור ייצג עו"ד יוסי חכם ממשרד חכם את אור-זך, עורכי דין.

בית המשפט קבע כי אין ולא היתה הפרת פטנט. בית המשפט קיבל את טענת עו"ד חכם לפיה הפטנט לא היה כשיר לרישום וקבע בין היתר כי:

"סיכומו של דבר, כי בעת רישום הפטנט הסתירה הידרו נע מרשם הפטנטים מידע משמעותי רב על מוצרים דומים הקיימים בשוק, מידע שאילו היה בפני הרשם, יש להניח כי לא היה מאשר את רישום הפטנט.".

כמו כן אפילו ללא ביטולו של הפטנט קבע בית המשפט כי לא היתה כל הפרה של הפטנט.

"החוק מעניק לבעל הפטנט הגנה כפולה מפני ניצול ללא רשות או שלא כדין של האמצאה בה עוסק הפטנט, כך שההגנה תעמוד בין אם הניצול נעשה בדרך שהוגדרה בתביעות הפטנט, ובין אם תיעשה בדרך דומה שיש בה ניצול מהותי של הגרעין ההמצאתי, המכונה 'עיקר האמצאה'. על מנת למנוע נטילת עיקר ההמצאה בדרכים שונות, כגון על ידי שינויים ברכיבי האמצאה המוגנת או החלפה של הרכיבים

המוגנים בפטנט ברכיבים אחרים, פותחו בפסיקה דוקטרינת הוואריאנטים ודוקטרינת האקוויוולנטים. בקליפת אגוז, על פי דוקטרינות אלה יש לבחון את עיקר ההמצאה בחינה מהותית, תוך "ניטרול" שינויים ברכיבים או החלפה של רכיבים או שינוי מבני אחר שאינו מהותי להשגת הפונקציה של הפטנט. במקרים מעין אלה, נקבע כי אין לאפשר למפר "לרמות" את הפטנט (וראו: ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, מח (5) 689 (1994); עניין היוז, עמ' 72-71).

משהותרנו על כנה את מסקנת בית משפט קמא כי עיקר האמצאה נשוא הפטנט, אם בכלל, הוא התקן הטבעת המסתובבת, ניתן לקבוע על נקלה כי אין לראות בערכת סאן ככזו המפרה את הפטנט שנרשם לזכות הידרו נע."

כמו כן אישר בית המשפט העליון את הפסיקה אשר ביטלה את המדגמים הרשומים ודחה את יתר התביעות בגין גניבת עין וכד'.

בית המשפט דחה את הערעור כולו וחייב את המערערים בהוצאות המשיבים בסך כולל של 100,000 ש"ח.

עא 7623/10 הידרונע נ' סאן – לחצו לקריאת פסק הדין המלא מאתר נבו

פורסם ב

ההיבט הפלילי של העסקת עובדים בשעות נוספות מעבר למותר

בית הדין לעבודה הרשיע חברה שהעסיקה עובדים מעבר ל – 12 שעות ביום, וזיכה את מנהל הכספים של החברה בנימוק שלא היה מודע לביצוע העבירה ברמה המצדיקה הרשעה בפלילים.

משרד התמ"ת (כיום הכלכלה) הגיש כתב אישום נגד חברה המפעילה רשת מרכולים בכל רחבי הארץ וכן נגד מנהל הכספים של החברה בחשד שעובדים בחברה הועבדו מעל ארבע שעות נוספות בכל יום במשך תקופה של מספר חודשים.

חוק שעות עבודה ומנוחה אוסר על העסקת עובדים בשעות נוספות ללא היתר. ההיתר הכללי שניתן מגביל את ההעסקה בשעות נוספות לארבע שעות בכל יום, כך שיום העבודה לא יעלה על שתים עשרה שעות. דוחות הנוכחות של העובדים הראו כי העובדים אכן עבדו למעלה משתים עשרה שעות.

הרשעת החברה

החברה טענה להגנתה, כי מדובר בעובדים סוררים אשר נכנסו ויצאו מהעבודה עבודה כאוות נפשם, ולכן שעות העבודה בפועל היו פחותות מהשעות המתועדות בדוחות הנוכחות. בית הדין דחה טענה זו בנימוק כי משהוכח כי העובדים קיבלו שכר על-פי השעות המדווחות, לא יישמע המעביד בטענה ששעות העבודה בפועל היו אחרות. כמו כן, על המעביד כבעל הסמכות קיימת חובה לאכוף על העובדים עבודה במסגרת השעות המותרת. משנדחתה טענת ההגנה הורשעה החברה בעבירה לפי סעיפים 6 ו – 26 לחוק שעות עבודה ומנוחה.

זיכוי מנהל הכספים

האשמתו של מנהל הכספים נעשתה על סמך סעיף 27 לחוק שעות עבודה ומנוחה המטיל אחריות פלילית גם על חבר הנהלה, מנהל או פקיד בחברה, אלא אם הוכיח שלא ידע על ביצוע העבירה או שנקט בכל האמצעים לקיום הוראות החוק.

בית הדין הדגיש כי האחריות על נושאי משרה בתאגיד הינה מעין שילוחית, והרציונל העומד מאחורי אחריות זו הוא שגם אם בעל התפקיד איננו מבצע בעצמו את העבירה, הרי שבכוחו למנוע את התרחשותה. עם זאת, אחריות זו אינה אחריות מוחלטת ועל המאשימה הנטל להוכיח יסוד נפשי של מודעות או לפחות עצימת עיניים כתנאי להרשעה לפי סעיף 27 לחוק.

בית הדין קובע כי למנהל הכספים לא הייתה "ידיעה ממשית" בדבר ההעסקה מעבר ל -12 שעות עבודה ביום. משרדו של הנאשם היה במטה החברה, הוא לא היה בקשר ישיר עם העובדים ולא נתן הוראות להעסקתם בניגוד לחוק. יש לציין כי בית הדין מגיע למסקנה זו חרף העובדה שהנאשם היה מודע להעסקתם של העובדים בניגוד לחוק, שכן הוא העיד שדוחות הנוכחות שאושרו על ידו מייצגים את שעות העבודה בפועל לכל עובד ועובד בחברה.

בית הדין אף קובע כי לא ניתן לומר שהנאשם עצם את עיניו אל מול נסיבות ביצוע העבירה כיוון שלא הוכח כי קינן בליבו חשד סובייקטיבי שאותו נמנע מלברר. לחיזוק מסקנה זו מציין בית הדין כי הנאשם ראה רק את הנתונים הסופיים של שעות העובדים, דהיינו את סה"כ השעות החודשיות, ולא את הנתונים הגולמיים של דוחות הנוכחות (אף שדוחות הנוכחות היו זמינים תחת ידו – י.ד.)

לזכותו של הנאשם עמדו גם אלה: הנחיות שהפיץ למנהלי הסניפים בדבר הקפדה על העסקה בשעות נוספות כחוק, העובדה שמדובר קבוצת עובדים אחת בסניף אחד מכלל סניפי הרשת, וכן שביצוע העבירות נמשך מספר חודשים מצומצם.

מספר הערות ביחס לפסק הדין:

א.      ניכר כי בין זיכויו של מנהל הכספים להרשעתו היה כחוט השערה.

ב.      לו היו מועמדים לדין במקרה זה מנהל הסניף או מנהל התפעול של החברה, שלהם יש ידיעה ממשית אודות שעות העבודה וקשר ישיר לעובדים, סביר להניח כי התוצאה לגביהם הייתה שונה.

ג.       עצם ההעמדה לדין של מנהל הכספים במקרה דנן מעידה על מגמת ההחמרה שנוקט משרד הכלכלה בכל הקשור לאכיפת חוקי עבודה בכלל ועל נושאי משרה בתאגיד בפרט (ראה גם הרשעתו לאחרונה בפלילים של נושא משרה בתמ"ש 19220-05-10 ('דינמיקה') בגין אי ניהול פנקס שעות עבודה).

ד.      במישור האזרחי, יכולים העובדים לתבוע פיצויים בגין נזק לא ממוני בשל הפרת חוק שעות עבודה ומנוחה. במקרה כזה, אף ייתכן שנושא המשרה עצמו יחויב אישית מכוח אחריותו השילוחית, שכן במשפט אזרחי נטל השכנוע נמוך מזה הנדרש בפלילים.

ת"פ (ב"ש) 1239-09 מדינת ישראל-משרד התמ"ת  נגד א.ב.א ויקטורי חברה לניהול ואחזקות בע"מ. ניתן ביום 5.12.2013.

אין באמור לעיל כדי להוות משום ייעוץ משפטי ו/או תחליף להתייעצות עם עו"ד מומחה בתחום.

 

© כל הזכויות שמורות לחכם את אור-זך, עורכי דין, 2014

פורסם ב

ניתן לחייב עובד לתת טביעת אצבע לשעון נוכחות

לראשונה הכריע בית הדין האזורי לעבודה בשאלה המהותית האם רשאי מעסיק לחייב עובד למסור חתימה ביומטרית (טביעת אצבע) לצורך החתמת שעון נוכחות בבואו ובצאתו ממקום העבודה.

בפסק דין מיום 23/2/14 במסגרת סכסוך שבין עיריית קלנסווה להסתדרות העובדים הכללית החדשה ואח' (סק (ת"א) 49718-11-12), הכריע בית הדין וקבע כי העיריה רשאית לבצע רישום נוכחות במשרדיה באמצעות שעון נוכחות ביומטרי.

העובדים בעיריית קלנסווה הכריזו סכסוך עבודה כנגד חיובם למסור טביעת אצבע לשם מעקב נוכחות.

העיריה טענה כי הדרישה להחתמת כרטיס נוכחות מעוגנת בחקיקה וכן בהסכם הקיבוצי בו נקבע כי סוג שעון הנוכחות יקבע ע"י ההנהלה. עוד טענה כי מעסיק רשאי לפי ההלכה הפסוקה לשנות את שיטת הדיווח. עוד טענה העיריה כי דיווח נוכחות באמצעים ביומטריים מהימן יותר, בפרט לאור חשדות באשר לאי סדרים בדיווח.

עוד טענה העיריה כי אין מדובר באמצעי פולשני שיש בו כדי לפגוע בזכות לפרטיות וכי הוא אינו מנוגד לעקרונות החוקתיים ולדיני הגנת הפרטיות. העיריה הבהירה כי נתוני טביעת האצבע אינם מוחזקים בידי צד שלישי אלא בתוכנה שרכשה וכי מדובר במידע דל ביותר.

לבית הדין לעבודה הוגשו אף עמדת מרכז השלטון המקומי אשר הצטרף לטענות העיריה, וכן עמדת משרד הפנים אשר לא מצא לנכון להתערב.

העובדים מנגד טענו כי בחיובם לנטילת טביעת אצבע יש כדי הפיכתם לחשודים אוטומטית. כן הדגישו כי נטילת טביעת אצבע הינה חלק מהליכי חקירה של עבריינים ואינה חלק מחיי העבודה של עובדים חופשיים במדינה דמוקרטית. העובדים טענו כי חוקת העבודה אינה מאפשרת חיוב בשעון ביומטרי. עוד טענו כי מדובר בשינוי חד צדדי של חוזה העבודה אשר נעשה ללא היוועצות בארגון העובדים. כמו כן טענו כי דיווח נוכחות ביומטרי אינו עולה בקנה אחד עם חוק שעות עבודה ומנוחה.

טענה עיקרית נוספת של העובדים היתה כי החיוב לטביעת אצבע הינה פגיעה בפרטיות ועומדת בניגוד לדרישות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

בית הדין לעבודה קיבל את תביעת העיריה והתיר כאמור את נטילת טביעות האצבע. בית הדין ערך איזון בין זכות העובדים לפרטיות לבין זכות הקניין של המעסיק, והפררוגטיבה הניהולית שלו וקבע:

"… נראה כי, ואין אנו קובעים כעת מסמרות בדבר, נטילת טביעות אצבעותיו של אדם, שלא בהסכמתו, מהווה פגיעה בזכותו של אדם לפרטיות ובזכויותיו המוגנות על פי חוק היסוד. אכן, וכפי שכבר נפסק לא אחת, הזכות לפרטיות קיימת גם במקום העבודה ופגיעה בה כפופה להסכמה מצדו של העובד. החובה להגן על זכות זו נובעת אף מתניות מכללא בחוזה העבודה וחובת תום הלב ביחסים שבין עובד למעסיק (ר' עב (ע"ע (ארצי) 90/08 טלי איסקוב ענבר נ' מדינת ישראל – הממונה על חוק עבודת נשים (פורסם בנבו, 8.2.11); דב"ע נו/293-3 פלונית – חברה אלמונית בע"מ, עבודה ארצי כרך ל(2) 302).

40.   עם זאת, אל מול זכותו של העובד לפרטיות ניצבת זכותו של המעסיק לקניין, המעוגנת אף היא בסעיף 3 לאותו חוק יסוד. מזכות זו וכנגזרת, הוכרה זכותו של המעסיק לקבוע את התנאים והכללים על פיהם יתנהל מפעלו – זוהי הפררוגטיבה הניהולית. זכות זו משתרעת אף על האופן שבו יתנהלו רישומי הנוכחות במקום העבודה, כל עוד לא נקבעה רשימה סגורה של האפשרויות לניטור נוכחות עובדים בחוקי העבודה.

41.   לא זו אף זו, בענייננו, מהראיות שהוצגו בפנינו ולא נסתרו, עולה כי לא מדובר בנטילת טביעות אצבע במובן הרגיל, אלא בנטילת טביעות אצבע באופן אלקטרוני שאינו יוצר העתק מדויק המשמר את צורת הטביעה על כל מאפייניה ואשר אינו יכול לשמש הוכחה להימצאותו במקום מסוים בהקשרים אחרים…"

נראה כי אחד הנימוקים אשר סייעו לבית הדין להכריע לטובת העיריה היה כי טביעת האצבע מתורגמת לכדי תבנית מאפיינים אשר ממנה לא ניתן לשחזר את הטביעה המקורית, ולכן קבע בית הדין "כי אין אנו עוסקים בנטילת טביעות אצבע במובן הרגיל והפוגעני של התהליך, אלא בהליך דומה בלבד, אשר נועד למטרה ראויה ונעשה במידה שאינה עולה על הנדרש. הנטילה, על פי ההסבר שהובא לפנינו, נעשית באופן חד פעמי, ממנה מתורגמים מאפיינים אחדים לצורך שמירה במערכת הממוכנת והחתימה המבוצעת בהמשך בעת הכניסה והיציאה אינה שונה מבחינה אלקטרונית מהחתמת כרטיס זיהוי".

בית הדין אף דחה את יתר טענות העובדים ובכלל זה קבע כי לא נדרשת הסכמת ארגון העובדים היציג לשינוי. כן קבע בית הדין כי ניתן לפרש את המונח "כרטיס" נוכחות גם לטביעת אצבע. עוד דחה בית הדין את טענת העובדים כאילו טביעת אצבע אינה עומדת בקנה אחד עם חוק שעות עבודה ומנוחה, וקבע: "לא ניתן לקבל את פרשנותם של המשיבים, כאילו אמצעי זיהוי ביומטרי אינו בא בגדרי החוק ולפיכך על פי לשון החוק לא ניתן להיעתר לבקשת המבקשת. החוק עושה שימוש במילים רישום באמצעים מכניים, דיגיטליים או אלקטרוניים. לגישתנו מדובר בהגדרה הרחבה ביותר שניתן היה לתת לאמצעי רישום הנוכחות והיא כוללת בחובה שימוש בשעון המבוסס על טביעת אצבע אלקטרונית".

בית הדין אף ערך סקירת משפט משווה אשר ממנה ניתן ללמוד כי התוצאה דומה גם במדינות מעבר לים.

רצוי לציין כי מדובר בפסק דין של בית הדין האזורי כאשר יכול ויוגש ערעור ולכן טרם מדובר בהלכה פסוקה.

אין באמור לעיל כדי להוות משום ייעוץ משפטי ו/או תחליף להתייעצות עם עו"ד מומחה בתחום.

© כל הזכויות שמורות לחכם את אור-זך, עורכי דין, 2014