בית הדין הארצי לעבודה קובע כללים לחישוב פיצויים על פגיעה בהתארגנות

מאת: עו"ד יוסי חכם

ביום 2/9/19 דחה בית הדין הארצי לעבודה את הערעורים אשר הוגשו על ידי שני הצדדים במסגרת סכסוך קיבוצי בין קפה נואר להסתדרות.

כזכור בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב חייב את קפה נואר לשלם להסתדרות פיצוי בסך של 300,000 ש"ח על כך שהנהלת קפה נואר פעלה לסיכול ופירוק ההתארגנות של עובדיה במסגרת ההסתדרות.

קפה נואר הגישה ערעור כנגד החיוב ואילו ההסתדרות מצידה הגישה אף היא ערעור להגדלת הפיצוי. שני הערעורים נדחו.

בית הדין הארצי מבהיר לראשונה את המבחנים לפירוש הסעיף בחוק המתיר פסיקת פיצויים לדוגמה.

בית הדין לא התערב בממצאים העובדתים לפיהם פעלו מנהלים מצד המסעדה לסכל את ההתארגנות.

בית הדין הארצי הדגיש כי אף שזכות ההתארגנות אינה מעוגנת במפורש בחקיקת יסוד, בשורה ארוכה של פסקי דין שניתנו בבית המשפט העליון ובבית דין זה הוכרה זכות ההתארגנות כזכות יסוד חוקתית. משכך מזכיר בית הדין את הכללים וההגנות שנפסקו לשמירת זכות ההתארגנות ובכלל זה אלו אשר נקבעו בהלכת פלאפון.

שאלה חשובה שעמדה להכרעת בית הדין הארצי היתה כיצד יחושב גובה הפיצוי מקום בו בוצעו הפרות ופגיעות בזכות ההתארגנות.

סעיף החוק הרלבנטי הינו סעיף 33יא(ב)(1) לחוק הסכמים קיבוציים הקובע: "מצא בית דין אזורי לעבודה כי מעסיק הפר את הוראות סעיפים 33ט או 33י, רשאי הוא לחייב את המפר בתשלום פיצויים שאינם תלויים בנזק (בסעיף זה – פיצויים לדוגמה), בסכום שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים; ואולם רשאי בית הדין לפסוק, בשל הפרה כאמור, פיצויים לדוגמה בסכום העולה על 50,000 שקלים חדשים ובלבד שלא יעלה על 200,000 שקלים חדשים, בהתחשב בחומרת ההפרה או נסיבותיה;".

למעשה מתבקשות שתי שאלות. האחת האם מדובר בפיצוי כולל או שמא בפיצוי נפרד לכל הפרה. השאלה השניה היא מתי תופעל התקרה של 50,000 ש"ח ומתי ניתן יהיה לפסוק יותר.

לגבי השאלה הראושנה השיב בית הדין הארצי כי מדובר בפיצוי שניתן לפסוק אותו בגין כל הפרה בנפרד: " ויודגש: תקרה זו (המתעדכנת בהתאם לשיעור עליית המדד כאמור בסעיף 33יא(ב)(5)) נחקקה בהתייחס לכל הפרה, באופן המאפשר, לכאורה, פסיקת פיצוי נפרד לכל הפרה, ככל שמוכחת יותר מהפרה אחת. ואכן, בפסיקה בסוגיה זו נקוט הכלל לפיו ככל שמדובר בפגיעה שיטתית בהתארגנות על ידי אותו מעסיק, ניתן לפסוק בנפרד פיצוי לדוגמה בגין כל הפרה בנפרד".

מכאן אם לדוגמה היו 10 הפרות שונות ניתן לפסוק עד 500,000 או שני מיליון בהתאמה (צמוד למדד כקבוע בסעיף).

השאלה השניה אשר לגביה היתה קיימת אי ודאות עסקה בכיצד תקבע תקרת הפיצוי, דהיינו מתי 50,000 ש"ח ומתי 200,000 ש"ח בגין כל הפרה.

בית הדין הארצי קבע: "על פי פשוטו של מקרא, פיצוי לדוגמה עד לסך 50,000 ש"ח בגין כל הפרה הוא נקודת המוצא לקביעת סכום הפיצוי הראוי. דעתנו היא כי במקרה הרגיל סכום זה צריך שיהיה בבחינת הסטנדרט לפסיקת פיצוי לדוגמה בגין פגיעה בהתארגנות. עם זאת, כמובן שייתכנו מקרים בהם נסיבות ההפרה תהיינה כאלה המצדיקות פיצוי אף נמוך יותר מ-50,000 ₪ בגין אותה הפרה".

משמע הכלל יהיה פסיקת פיצוי של 50,000 ש"ח בגין כל הפרה ככל שאין נסיבות המצדיקות הפחתה.

מהמם המקרים בהם ייפסק פיצוי גבוה מכך? לשאלה זו משיב בית הדין הארצי: "דעתנו היא כי ככלל, הפרות שיש לראותן, או את הנסיבות בהן בוצעו, כחמורות במידה כזו המצדיקה את הגדלת שיעור הפיצוי, הן הפרות שיש להן פוטנציאל ממשי ומיידי להביא לסיכול ההתארגנות או שהביאו הלכה למעשה לסיכול ההתארגנות. האמור נכון בין אם מדובר בהפרה בודדת ובין אם בהצטבר עם יתר ההפרות שנקבע שבוצעו. לפיכך וכאמור לעיל, במקרה הרגיל, הפיצוי שיש לפסוק לחובת מעסיק לגביו הוכח שפעל במטרה להכשיל את ההתארגנות, הוא 50,000 ₪ בגין כל הפרה (בצמוד למדד). ככל שהוכח שנעשו פעולות שיש בהן פוטנציאל ממשי ומיידי להביא לסיכול ההתארגנות, או שהוכח שפעולות מעין אלו הביאו הלכה למעשה לסיכול ההתארגנות, ניתן בנסיבות העניין לסטות מנקודת המוצא האמורה ולפסוק פיצוי לדוגמה בסכום גבוה יותר (עד תקרה של 200,000 ש"ח כמובן, ובצמוד למדד)".

למעשה בית הדין קובע כי ככל שהוכח שנעשו פעולות שיש בהן פוטנציאל ממשי ומיידי להביא לסיכול ההתארגנות, או שהביאו לסיכולה בפועל, אזי יהיה רשאי ביה"ד לפסוק פיצוי של עד 200,000 ש"ח בגין כל הפרה!

בית הדין הארצי קבע שהפיצוי שנפסק לחובת קפה נואר בסך של 300,000 ש"ח יישאר על כנו וזאת משלא הובאו נימוקים המצדיקים העלאתו או הפחתתו.

ראו: עסק (ארצי) 20083-09-18 קפה נואר בע"מ – הסתדרות העובדים הכללית החדשה הסתדרות הנוער העובד והלומד

אין באמור לעיל כדי להוות משום ייעוץ משפטי ו/או תחליף להתייעצות עם עו"ד מומחה בתחום.

© כל הזכויות שמורות לחכם את אור-זך, עורכי דין, 2019

גילתה שהיא בהיריון לאחר הפיטורים וקיבלה פיצוי

מאת: עו"ד יוסי חכם

עורך דין יוסי חכם
עורך דין יוסי חכם

מה הדין במקרה בו עובדת מפוטרת מסיבות ענייניות ולאחר שהפיטורים נכנסים לתוקפם (הסתיימו יחסי עובד ומעסיק) מגלה העובדת, לראשונה, כי כאשר פוטרה היא הייתה כבר בהיריון?

ונדגיש – בעת הפיטורים לרבות בעת סיום יחסי העבודה, לא ידעו, העובדת והמעסיק כאחד, כי העובדת בהיריון. יחסי העבודה הסתיימו, וכעת, לאחר תום היחסים, מגלה העובדת כי היא בהיריון ולכן היא מבקשת לחזור לעבודה. האם יכול המעסיק לסרב? האם יש צורך בהיתר פיטורים?

מקרה זהה נדון לאחרונה בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. במקרה זה עובדת הועסקה תקופה קצרה בת מספר חודשים ופוטרה. סה"כ הועסקה העובדת כתשעה חודשים הגם שהפיטורים נעשו לאחר שבעה חודשים והוארכו (חשוב מבחינתנו שכן היא השלימה 6 חודשי עבודה כנדרש כדי להחיל את ההגנה של חוק עבודת נשים).

כשבוע לאחר שהפיטורים נכנסו לתוקפם, גילתה העובדת שהיא בהיריון, ופנתה למעסיק בבקשה כי זה יחזירה לעבודה, עקב היותה בהיריון בתקופת הפיטורים. המעסיק סירב להחזירה והציע הסכם פשרה עם פיצוי כספי. העובדת דחתה את הצעת הפשרה והתעקשה לחזור לעבודה בנימוק שיקשה עליה למצוא מקום עבודה חדש כשהיא בהיריון. בינתיים העובדת ילדה, ורק כשנה לאחר פיטוריה ביקש המעסיק היתר פיטורים רטרואקטיבי ממשרד העבודה – בהתאם לחוק עבודת נשים. הממונה על חוק עבודת נשים במשרד העבודה קבעה כי הגם שלא היה קשר בין הפיטורים לבין ההיריון היא אינה נותנת היתר פיטורים בדיעבד. המעסיק הגיש ערעור על החלטת הממונה והערעור נדחה. נימוקי הדחיה היו בין היתר:

"אף אני, כמו גם המרכזת, לא שוכנעתי מכל החומר שהובא  כי נעשה ניסיון כן להחזיר את העובדת לעבודה. אף אם המערערת פעלה על פי יעוץ משפטי שגוי ואף אם סברה כי העובדת מעוניינת בפיצוי כספי על פי הסכם פשרה (כטענתה), הרי שעדיין, בראש ובראשונה, עם היוודע דבר ההיריון (כשבוע לאחר הפיטורים), היה על המערערת להחזירה לעבודה ולפנות בבקשה להיתר לפטרה, דבר שלא נעשה. יוטעם עוד כי הפנייה לקבלת ההיתר נעשתה למעלה משנה לאחר הפיטורים… לאור כל האמור, לא ראיתי כי נפל פגם או חוסר סבירות  בהחלטת המרכזת (מכוח הסמכות המוקנית לממונה על פי חוק עבודת נשים) ולפיכך, דין הערעור להידחות". (עלח (ת"א) 61577-12-15‏ ‏ סקול מרקט בע"מ נ' מדינת ישראל)

רק לאחר שלא ניתן היתר (כאמור למעלה משנה) פנתה המעסיקה לעובדת בהצעה לחזור לעבודה, ואולם העובדת שכבר מצאה מקום עבודה חלופי סירבה.

העובדת הגישה תביעה לקבלת פיצוי בגין בגובה 150% בגין התקופה המוגנת בה אסור היה על המעסיק לפטרה עקב הריונה.

נקדים את המאוחר ונעדכן כי בית הדין קיבל את התביעה ופסק לעובדת פיצוי והחזר הוצאות ושכ"ט אשר הגיע כדי כמעט 80,000 ש"ח!!!

בית הדין חזר אל האיסור המוחלט בפיטורי עובדת בהיריון ללא היתר: "האיסור על פיטורי עובדת בהריון, כעולה מנוסחו של סעיף 2 לחוק עבודת נשים הוא קטגורי, כלומר: אף אם לאחר ניתוק יחסי עובד ומעביד מתברר לעובדת שפוטרה, כי בעת פיטוריה היתה בהריון, פיטוריה בטלים מדעיקרא…"

בית הדין לעבודה קבע כי גם מעסיק שנודע לו בדיעבד כי בטרם נותקו יחסי העבודה היתה העובדת בהיריון, נדרש לפנות לקבל היתר פיטורים כחוק. עוד הדגיש בית הדין כי עד למתן החלטה בבקשה, ומשהפיטורים למעשה בטלים, על העובדת לשוב לעבודתה.

בית הדין קבע כי היה על המעסיקה לפנות לקבלת היתר פיטורים באופן מיידי. משלא ניתן היתר, נדחו טענות המעסיקה ובית הדין קבע: "מכל האמור לעיל עולה, איפוא, כי הנתבעת פעלה בניגוד לחוק עבודת נשים ואין בכל טענות ההגנה שהועלו על ידה כדי לסייע לה להדוף את תביעתה של התובעת, הזכאית לפיצוי היות ופוטרה בעת שהיתה בהריון וללא שלמעסיקתה, הנתבעת, ניתן היתר לפיטוריה".

בית הדין פסק לעובדת פיצוי בגובה 150% מההשכר למשך כל התקופה המוגנת (סכום שהצטבר כדי 64,411 ש"ח בניכוי סכומים בסך 26,099 שאותם השתכרה אצל מעסיק אחר בתקופה המוגנת. דמי הלידה לא הופחתו). כמו כן פסק בית הדין פיצוי לא ממני בשל הפרת החוק בסך 10,000 ש"ח. סך הכל נפסקו לעובדת כ-60,000 ש"ח וכן חוייבה המעסיקה בהוצאות של 15,000 ש"ח.

ראו: סע"ש 63108-12-17 (ת"א) שמעוני נ' סקול מרקט

כדאי גם לזכור כי לגבי היתר פיטורים של עובדת בהיריון כאשר יש קשר בין ההיריון לבין הפיטורים לא יינתן היתר. כאשר אין קשר לממונה יש שיקול דעת לתת היתר. משמע גם במקרים בהם אין קשר בין ההיריון לפיטורים יכולה הממונה שלא להתיר את הפיטורים. יחד עם זאת בקשת היתר במקרה כזה תיעתר במקרים רבים, ככל שאין נסיבות מיוחדות.

תשומת הלב כי ייעוץ משפטי נכון בזמן אמת ממומחה לדיני עבודה יכול היה למנוע את הסיטואציה.

אין באמור לעיל כדי להוות משום ייעוץ משפטי ו/או תחליף להתייעצות עם עו"ד מומחה בתחום.

© כל הזכויות שמורות לחכם את אור-זך, עורכי דין, 2019

התפטרות בדין מפוטר במעבר להעסקה ישירה

מאת: עו"ד יוסי חכם

האם התפטרות עובדים אשר באה לרגל קליטתם בהעסקה ישירה על ידי מזמין השירות הינה התפטרות המזכה בפיצויי פיטורים בדין מפוטר?

האם התפטרות כזו מזכה גם מקום בו התפקיד של העובדים הוגדר מלכתחילה כתפקיד אשר מתיר ניוד בין מזמיני שירות שונים והמעסיק מבקש לנייד את העובד ולהמשיך להעסיקו?

האם במקרה כזה עובד יהיה זכאי לפיצויי פיטורים גם אם לא העמיד את מעסיקו על כוונתו להתפטר בדין מפוטר?

שאלו אלו ואחרות קיבלו מענה בפסק דין אשר ניתן לאחרונה (25/3/19) בבית הדין הארצי לעבודה.

בפסק הדין נדונה זכאותן של עובדות אשר התפטרו לרגל קליטתן בהעסקה ישירה בבית האבות בו עבדו כעובדות קבלן שירות.

סעיף החוק הדן בהתפטרות בדין מפוטר הוא סע' 11(א) לחוק פיצויי פיטורים הקובע כדלקמן: "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים".

בית הדין קבע כי במקרה הנדון לא חלה הרעה מוחשית בתנאי עבודה. לעניין זה ציין בית הדין: "בענייננו, ברי כי לא חלה אותה הרעה מוחשית בתנאי העסקתן של המערערות, שכן, המשיבה הבהירה להן כי היא מעוניינת לשבצן מחדש, באותו השכר ובאותם התנאים. המערערות אף הסכימו, כאמור לעיל, כי התפטרו אף קודם לבחינתן את החלופות שהתכוונה המשיבה להציע להן. בנוסף, יש לדחות את טענת המערערות כאילו עצם החלפת המעסיק, לאחר שנות עבודה רבות, היא-היא ההרעה המוחשית, בשלה עומדת להן הזכות לקבלת פיצויי פיטורים. שכן, המערערות הן שביקשו להחליף מעסיק. טענה זו גם אינה מתיישבת עם הפרשנות האמורה, לפיה "הרעה מוחשית" חלה, מקום בו ניתן לראות את המעסיק כמבקש להתפטר מן העובד. נכונותה של המשיבה להציע למערערות הצעות עבודה חלופיות, מוכיחה את היפוך הדברים. כאשר ההרעה אינה תולדת מעשיו או מחדליו של המעסיק, כי אם נובעת מנסיבות חיצוניות שאינן קשורות בו, הרי שאין לראות בה כ"הרעה מוחשית" המזכה בפיצויי פיטורים".

משכך נתפנה בית הדין לבחון האם מתקיים התנאי השני והוא "נסיבות אחרות" אשר יש בו להצדיק התפטרות בדין מפוטר.

מהן נסיבות אחרות:

בית הדין קבע כי ניתן לראות ברצון לעבור להעסקה ישירה נסיבות המצדיקות התפטרות בדין מפוטר, בציינו:

"נראה בעינינו, כי ניתן להצדיק את רצונן של המערערות להמשיך לעבוד בבית האבות, תחת לעבור לעבוד במקום עבודה אחר בשרות המשיבה. משמעותו האופרטיבית של סיום ההתקשרות שבין המשיבה לבין בית האבות, הינה כי המערערות ייאלצו להתנתק ממקום עבודה בו עבדו שנים ארוכות ואליו התרגלו, לפתח שגרה וסדר יום חדשים, ולוותר על החברים שסביר כי רכשו בבית האבות, לאורך השנים, ועל הקשרים שיצרו שם. על רקע זאת, החלטתן של המערערות להתפטר מהמשיבה נוכח סיום התקשרותה עם בית האבות, מובנת לאור העובדה כי המערערות אהבו את עבודתן בבית האבות, חלקן אף עבדו בו קודם לתחילת העסקתן באמצעות המשיבה. משכך, יש לראות במצב דברים זה כ"נסיבות אחרות" שבהן אין לדרוש מן העובד כי ימשיך בעבודתו בשירות המשיבה… דברים אלו מתיישבים עם הפרשנות המרחיבה שנקט בית דין זה, ביחס למונח "נסיבות אחרות" האמור בסעיף ועם ההכרה בעקרון של הזיקה שבין העובד לבין מקום העבודה, לרבות במובנו הפיסי (בשונה מהמשמעות של זהות המעסיק)".

שאלה מעניינת הינה מה המצב כאשר אופי תפקידו של העובד הוא כזה המאפשר לניידו בין מזמיני שירות שונים, והאם אין בעובדה זו כדי לשנות את המסקנה. לעניין זה קבע בית הדין: "ראינו לדחות טענה זו. שכן, הגם שמסורה למעסיק המעניק שירותים, הפררוגטיבה לנייד את עובדיו בין אתרים שונים, הרי שאין משמעות הדבר שניוד שכזה לא יכול להתגבש בנסיבות המתאימות לכדי "נסיבות אחרות". בשונה מעניין מילר, הרי שבענייננו, טענתן המרכזית של המערערות הייתה, לאורך ההליך כולו, "אהבתי את מקום העבודה". רצונן של המערערות היה להישאר בעבודתן בבית האבות, אליו התרגלו לאורך השנים. טענה מעין זו לא נשמעה מפי המשיב בעניין מילר, שם בחר המשיב להתפטר, נוכח ההרעה לכאורה בתנאי שכרו, אשר לא הוכחה די הצורך"

בית הדין מסכם וקובע: "לאור המקובץ, בנסיבות מסוימות ניתן לראות בזיקת העובד למקום העבודה במובנו הפיסי, כמבססת בנסיבות המתאימות "נסיבות אחרות שביחסי עבודה". לטעמינו, מקום שעובד קבלן עובד במקום עבודה שנים רבות מבלי שנויד ממקום עבודה למשנהו באופן המבסס זיקה אמיתית למקום העבודה, במיוחד שעה שהעובד עבד באותו מקום עבודה עבור קבלן אחר, ניתן לראות בהתפטרות העובד על מנת להמשיך לעבוד במקום עבודתו הפיסי, תחת מעבר למקום עבודה פיסי אחר, כבאה בגדרן של נסיבות אחרות שביחסי עבודה".

שאלה חשובה נוספת שעלתה בפסק הדין היתה: האם זכאיות העובדות לפיצויי פיטורים מקום בו לא העמידו את המעסיק על כוונתן להתפטר בדין מפוטר כנדרש בהלכה הפסוקה?

בית הדין קבע כי העובדות תהיינה זכאיות לפיצויי פיטורים הגם שלא נתנו התראה קודם להתפטרותן הואיל ולא היה בהתראה זו כדי לשנות את התמונה.

בית הדין ציין:

"אשר להתראה – ערים אנו לכך שהמערערות לא נתנו התראה למשיבה אודות כוונתן להתפטר, קודם שעשו כן. אלא שכאמור לעיל, חובה זו שהיא יציר הפסיקה אינה בלתי מסויגת. נקבע, כי מקום בו אין ביכולתו או בכוונתו של המעסיק לפעול לתיקון "הנסיבות האחרות", תתייתר מאליה חובת מתן ההתראה… כך, גם בעניינו, שעה ש"הנסיבות האחרות", קרי, סיום ההתקשרות של המשיבה מול בית האבות, הייתה עובדה מוגמרת, שלא הייתה בשליטת המשיבה, וראיה לכך היא שהמשיבה ביקשה לשבץ את המערערות במקומות עבודה אלטרנטיביים, חלף ניהול משא ומתן עם בית האבות, לצורך חידוש ההתקשרות מולו. במצב דברים זה, הרי שממילא, לא הייתה מוטלת על המערערות החובה ליתן למשיבה התראה טרם התפטרותן ממנה".

עע (ארצי) 29196-11-17‏ ‏ אינה דוקטור – קלינור שירותים לישראל בע"מ (פורסם בנבו)

בהערת אגב נציין כי לאחר האירועים נשוא פסק הדין תוקן חוק פיצויי פיטורים ונוסף לו סעיף אשר דן בסוגיה קרובה והיא חילופי קבלנים כאשר במסגרת התיקון החדש נקבע: "הסתיימה ההתקשרות בין קבלן ובין מעסיק בפועל או מזמין שירות, לפי העניין, ועבר עובדו של הקבלן להיות מועסק על ידי קבלן אחר שהתקשר עם אותו מעסיק בפועל או אותו מזמין שירות, יהיה העובד שצבר תקופת העסקת המזכה בפיצויי פיטורים זכאי לפיצויי פיטורים מהקבלן שההתקשרות עמו הסתיימה כאילו פוטר, אף אם אותו קבלן הציע לו עבודה חלופית".

רואים אנו שגם המחוקק מחזק את זיקתו של העובד למקום הפיסי של העבודה ומעגן את זכותו לקבל פיצויי פיטורים מקום בו העובד מבקש להמשיך לעבוד באותו מקום פיסי.

אין באמור לעיל כדי להוות משום ייעוץ משפטי ו/או תחליף להתייעצות עם עו"ד מומחה בתחום.

©   כל הזכויות שמורות לחכם את אור-זך, עורכי דין, 2019

עוד על נטל ההוכחה בתביעת שעות נוספות

מאת: עו"ד יוסי חכם

רבות נכתב על נטל ההוכחה בתביעות לשכר עבודה או לשעות נוספות. שאלה זו מקבלת משנה חשיבות כאשר אין בנמצא דוחות נוכחות המפרטים את שעות העבודה של העובדים.

כידוע תיקון 24 לחוק הגנת השכר הביא להיפוך נטל ההוכחה כפי שנקבע בסע' 26ב לחוק:

"א. בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעסיק לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו…

ב. על אף האמור בסעיף קטן (א), היתה התובענה לתשלום שכר עבודה בעד גמול שעות נוספות, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כאמור באותו סעיף קטן, רק בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על 15 שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות".

לאחר תיקון החוק נדונה בבית הדין הארצי השאלה כיצד ייושם הסעיף במקרים בהם אין דוחות נוכחות וכיצד על הצדדים להתמודד עם שאלת הנטל.

פסק הדין החשוב הוא הלכת ריעני שם נקבע כדלקמן:

"עם זאת, יש להבהיר כי "אין בהוראות תיקון 24 לחוק הגנת השכר כדי לפטור את העובד מהצגת גרסה בנוגע לשעות העבודה הנוספות או שעות העבודה במנוחה שבועית שבהן לטענתו עבד ולא שולם לו בעדן שכר או הגמול המגיע לו לפי החוק, ומהצגת תחשיב, ולו על דרך של אומדנא, של הסכום הנתבע על ידו כשכר וגמול בעד עבודה בשעות נוספות ובמנוחה שבועית על יסוד גרסתו". [ע"ע (ארצי) 24946-09-14 ריאן זינאת – אי אס אס אשמורת בע"מ [פורסם בנבו] (4.8.2016)]."

עוד נקבע שם:

"לטעמינו, גם לאחר תיקון 24, מקום בו בית הדין– בתום הליך שמיעת העדויות ואיסוף הראיות – קובע כי לא השתכנע בכך שהעובד הועסק בשעות נוספות כי אז אין מקום לחייב את המעסיק בתשלום גמול שעות נוספות, גם אם המעסיק לא הציג דו"חות נוכחות. טעם הדבר הוא שגמול שעות נוספות הוא במהותו תוספת לשכר, שתשלומה מותנה בהתקיימות תנאי, הוא העסקה בשעות נוספות, כשמהות זו נגזרת מהוראת סעיף 16 לחוק שעות עבודה ומנוחה. תיקון 24 לא נועד לשנות ממהותו של גמול השעות הנוספות כתוספת לשכר, המותנית בתנאי של עבודה בשעות נוספות, פועלו של סעיף 26ב(א)-(ב)  – כפי שהרחבנו לעיל – הוא במישור נטלי ההוכחה והשכנוע."

ראו: עע (ארצי) 47715-09-14‏ ‏ עוזי ריעני נ' אליאסי שיווק בע"מ (29/3/17)

בית הדין הארצי מבחין בין ארבעה מצבים אפשריים:

  • הוכחה עבודה נוספת בהיקף מסוים (ע"י העובד או המעסיק) – תשלום על יסוד ההיקף שהוכח
  • הוכח שהעובד עבד שעות נוספות ולא ניתן להוכיח כמה – חלה החזקה (עם התקרה של שעות בשבוע/חודש 15/60)
  • כפות המאזניים מעויינות בשאלה האם עבד שעות נוספות – היפוך נטל השכנוע מביא לחיוב המעסיק לפי החזקה
  • בית הדין קובע ממצא כי העובד לא עבד בשעות נוספות – "בהעדר גרסה עובדתית מהימנה ממנה ניתן ללמוד כי התובע הועסק שעות נוספות אין אנו מקבלים את תביעתו ברכיב זה".

לאחרונה נדרש בית הדין הארצי לשאלה כיצד על העובד להביא את גרסתו לעניין מסגרת העבודה. האם חובה עליו להביא ראיות כתובות, מסמכים או שמא מספיקה לדוגמה עדות.

בית הדין הארצי מסכם את ההלכות החשובות בתחום וקובע:

"א.     בסעיף 26ב'(א) לחוק הגנת השכר נקבע כי "בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעסיק לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו". תחולתו של תיקון זה היא מיום 1.2.09.

ב.     להוראה בדבר העברת נטל ההוכחה המתייחסת לשעות העבודה הרגילות, קרי היקף המשרה כמלאה או חלקית, יש להוסיף את העברת הנטל למעסיק במקרה של העדר הודעה לעובד, וזאת בהתאם לסעיף 5א' לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב – 2002 (להלן: חוק הודעה לעובד) ואת הפסיקה הנוגעת להעברת הנטל שאף קדמה לסעיף החוק (ע"ע (ארצי) 300162/96 חברת בתי מלון פנורמה ירושלים בע"מ  – ואיל סנדוקה, פד"ע מ' 433 (2004)); וכן את החזקההקבועה בסעיף 7ב' לחוק שכר מינימום, התשמ"ז – 1987.

ג.      כאשר עסקינן במחלוקת על שעות עבודה, בין רגילות ובין נוספות, נדרש העובד להעמיד גרסה עובדתית, ביחס להיקף המשרה הרגיל וביחס להיקף שעות העבודה הנוספות, לפי מהות המחלוקת. העמדת גרסה זו נדרשת כתנאי להפעלתו של סעיף 5א לחוק הודעה לעובד ושל סעיף 26א'(ב) לחוק הגנת השכר (ע"ע (ארצי) 24946-09-14 ריאן זינאת – איי אס אס אשמורת בע"מ (4.8.16); וראו לאחרונה בהקשר נוסף: ע"ע (ארצי) 34111-07-15 גנאדי אוקראינסקי – שח שנוע ולוגיסטיקה בע"מ (7.2.19))."

הנקודה החשובה בפסק הדין היא הקביעה כי אין חובה על העובד להביא את גרסתו דווקא בראיות בכתב:

"לאמור נוסיף כי נפלה שגגה גם בקביעתו של בית הדין האזורי לגבי סף הראיות הנדרש מעובד מקום בו שעות העבודה שנויות במחלוקת ולא מוגשים דו"חות נוכחות. כאמור לעיל, בפסיקה נקבע כי על העובד להעמיד גרסה עובדתית לגבי שעות עבודתו, אך אין משמעות הדבר שעליו להמציא ראיות בכתב או רישום כלשהו כפי שסבר בית הדין האזורי (עניין ריעני)."

מכאן שעל העובד לשכנע כי עבד בשעות נוספות (מבלי שחובה עליו להוכיח את כמותן) ואין הוא חייב לעשות זאת באמצעות ראיות בכתב דווקא.

פסק דין חשוב זה מדגיש עד כמה חשוב מבחינת מעסיקים להקפיד על עריכת דוחות נוכחות כדין.

עע (ארצי) 18024-12-18  יורם אביחסרה – יעקב זכאי (פורסם בנבו)

אין באמור לעיל כדי להוות משום ייעוץ משפטי ו/או תחליף להתייעצות עם עו"ד מומחה בתחום.

©   כל הזכויות שמורות לחכם את אור-זך, עורכי דין, 2019

הטרדה מינית – התפטרות כדין פיטורים

מאת: עו"ד יוסי חכם

בית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, התערב ביום 24/2/19 בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, עת ביטל את פסק הדין וקבע כי התפטרות עובדת לאחר הטרדה מינית כמוה כפיטורים, ולכן על המעסיק לשלם לה פיצויי פיטורים כאילו פוטרה.

בית הדין הארצי קבע כי העובדת אינה זכאית לפיצויי פיטורים מהנימוק להלן:

"לא כן באשר לתשלום פיצויי הפיטורים וההודעה המוקדמת. מהעובדות העולות בנסיבות המקרה וטענת ההטרדה הנמשכת המסקנה העובדתית הייתה צריכה להיות כי המערערת שהייתה בעלת העניין להפסיק את אותה הטרדה לגרסתה היא זו שהייתה צריכה להתפטר ולא שהמערער יגרום לפיטוריה. מהתכתובת עולה כי אכן המערער ביקש המשך העסקת המשיבה ואילו היא זאת שבמכתבי ההתראה מיד לאחר הפסקת עבודתה לא תבעה אפילו פיצויי פיטורין. ראה לעניין זה מכתבי ההתראה מיום 13.10.2013 ומיום 23.10.2013. סיכומו של דבר, קביעתנו העובדתית בנסיבות המקרה הינם כי המערערת התפטרה ולפיכך אין היא זכאית לפיצויי פיטורים ולתשלום חלף הודעה מוקדמת". (עע (ארצי) 1560-12-16‏ ‏ יהודה חלפון נ' ‏DIAMAANO MARIA LUISA)

בית המשפט העליון קבע כי ביה"ד הארצי לעבודה טעה עת דחה את התביעה לפיצויי פיטורים וקבע כי היה על בית הדין לראות בהתפטרות העובדת לאחר ההטרדה כמזכה בפיצויים. בית המשפט העליון קבע כי:

"מצאנו לנכון להבהיר כי נימוקי בית הדין הארצי לעבודה בסעיף 3 לפסק דינו, כפי שהוצגו, אינם מקובלים עלינו. יש לקבוע כי בעת הטרדה מינית של עובדת במקום העבודה, יש לפעול לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג-1963, שכותרתו "התפטרות אחרת שדינה כפיטורים". לאמור, ההטרדה המינית עולה כדי "נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו". לפיכך יש להוסיף ולבחון גם את יתר התנאים הנדרשים לפי הדין וההלכה הפסוקה לשם קביעת התפטרות בדין פיטורים – "חובה על העובד… להעמיד את המעסיק על כוונתו, כך שתהא לו הזדמנות להפסיק ולתקן את ההרעה… [אך] כאשר ברור על פניו שאין בידי המעסיק לשנות ולתקן את ההרעה, אין לדרוש מהעובד שיתרה במעסיק", וכן "קשר ישיר בין ההתפטרות להרעה" (ראו ע"ע (ארצי) 354/07 אחים אוזן – חברה לבנייה פיתוח וייזום בע"מ נ' טקין, [פורסם בנבו] פסקה 9ו (27.01.2010)). גם תנאים אלה – קשר סיבתי וחובת התראה אלא אם אין בה תועלת – התקיימו במקרנו, כפי שעולה מהממצאים העובדתיים שנקבעו בבתי הדין לעבודה. התוצאה של ראיית ההתפטרות כפיטורים משקפת את החומרה של הטרדה מינית במקום העבודה, ואת המציאות של עובד שנפגע באופן זה. גישה זו מתיישבת גם עם תיקוני החקיקה של השנים האחרונות, והרצון להילחם נגד התופעה המכוערת של הטרדה מינית בכלל, ובמקום העבודה בפרט. זאת, מתוך הכרה בפגיעה הקשה הנגרמת על ידי הטרדה המינית". (בגץ 9239/17 DIAMAANO MARIA LUISA נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים)

כידוע תנאי להתפטרות בדין מפוטר הוא כי המתפטר, קודם להתפטרותו, יעמיד את מעסיקו על כוונתו לעשות כן אם לא תתוקן ההרעה. תנאי זה מצטרף לחובה נוספת והיא להצביע על קשר סיבתי בין ההרעה לבין ההתפטרות. יצוין כי כאשר אין תועלת במתן התראה אזי לא יהיה בהיעדרה כדי לשלול את זכותו של העובד לפיצויי פיטורים. דומה כי כאשר מדובר בהטרדה מינית הנעשית על ידי המעסיק התראה הופכת למיותרת.

בית המשפט העליון מתוך הכרה בחומרת הפגיעה הנכרמת על ידי התראה מינית מצא כי יש לראות בהתפטרות כמזכה בפיצויים.

אין באמור לעיל כדי להוות משום ייעוץ משפטי ו/או תחליף להתייעצות עם עו"ד מומחה בתחום.

 ©     כל הזכויות שמורות לחכם את אור-זך, עורכי דין, 2019

 

 

האם יש להפריש לפנסיה מדמי החגים

מאת: עורך דין יוסי חכם

ערב החגים הבאים עלינו לטובה נשאלת השאלה האם יש להפריש לקרן הפנסיה הפרשות בגין דמי חגים.

הכוונה הינה האם יש להפריש מתשלום המשולם עקב אי עבודה בחג (בהתאם לחובה על פי צו ההרחבה) ולא בגין עבודה בחג שאז השאלה כלל אינה מתעוררת.

צו ההרחבה לפנסיה כללית מגדיר את השכר המבוטח לפי הגדרת השכר הקובע לחוק פיצויי פיטורים ומכאן ככל שמדובר ברכיבי שכר אשר פורשו כחלק מהשכר הקובע לפיצויים אזי יש להפריש לפנסיה בגינם (עד התקרה הקבועה בצו ההרחבה או כהגדרת השכר הקובע בחוזה האישי ובלבד שזו גבוהה מהנדרש בצו).

השאלה האם יש לכלול את דמי החגים בחישוב השכר הקובע לפיצויים עלתה בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה שם נקבע: "מקובלת עלינו טענת העובדים, כי בעת חישוב שכרם הקובע, דהיינו השכר הממוצע ב – 12 החודשים האחרונים לעבודתם, יש להביא בחשבון גם תשלומים ששולמו להם בעד חופשה, מילואים וחגים, שהם תשלומים המהווים תחליף לשכר עבודה [ראו: סעיף 17 לחוק חופשה שנתית, תשי"א – 1951; סעיף 276(א)(3) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה – 1995]. במיוחד אין זה ראוי שיקופחו זכויותיו של עובד בשל מילוי חובתו לשרת במילואים" (עע (ארצי) 212/06 ימית א. ביטחון בע"מ נ' אלי אפרים)

משנקבע כי מדובר בתשלומים שהם חלף שכר ומשנקבע כי מדובר בתשלומים שיש לכלול בשכר הקובע לפיצויים אזי המסקנה המתבקשת היא כי יש להפריש לפנסיה גם מרכיב זה.

 אין באמור לעיל כדי להוות משום ייעוץ משפטי ו/או תחליף להתייעצות עם עו"ד מומחה בתחום.

© כל הזכויות שמורות לחכם את אור-זך, עורכי דין, 2018

משיכת פיצויי פיטורים על ידי המעסיק

מאת: עו"ד יגאל דנינו

מעסיק שמבקש למשוך כספי פיצויי פיטורים של עובד מקופת גמל חייב להודיע לקופה על התנגדותו לשחרור הכספים לעובד בתוך 4 חודשים מסיום עבודה.

לאחרונה התקבל תיקון לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), הקובע תנאים חדשים למשיכת כספי פיצויי פיטורים מקופת גמל ע"י המעסיק:

בתוך 4 חודשים מסיום יחסי העבודה, המעביד המציא לחברה המנהלת של קופת הגמל אחד מאלה:

  • פסק דין הצהרתי שמאשר שהעובד חדל לעבוד אצלו בנסיבות שאינן מזכות בפיצויי פיטורים או בחלקם, ושכספי הפיצויים שייכים למעביד, או אסמכתא על הגשת תביעה לפסק דין כאמור;
  • הודעה משותפת מאת המעסיק והעובד שכספי הפיצויים ניתנים להחזרה לידי המעביד.

כלומר, כאשר אין הסכמה בין העובד והמעסיק, חייב המעסיק לנקוט בהליך משפטי מתאים בתוך 4 חודשים מתום ההעסקה. כאשר העובד מסכים להשבת כספי הפיצויים למעביד (למשל במקרה של קיזוז מחוב של העובד) יש להגיש לקופה בקשה בהתאם.

על אף האמור, המעסיק יוכל למשוך את כספי הפיצויים אם המציא פסק דין הצהרתי כאמור גם אחרי שחלפו  4 חודשים, וזאת במקרה שבו העובד עדיין לא משך את כספי הפיצויים.

לפי הנוהל היום, כדי שהעובד יוכל למשוך את כספי הפיצויים, עליו להמציא לקופה מכתב שחרור מאת המעסיק וטופס 161. מה יהיה הנוהל במצב שבו עברו 4 חודשים והמעסיק לא מסר לעובד את מסמכי השחרור? התיקון לחוק לא מתייחס לכך, אבל יש להניח שיותקן נוהל חדש ומעודכן.

נציין כי לפי חוק הגנת השכר, כדי שמעסיק לא יחויב בהלנת פיצויי פיטורים,  חובה עליו להודיע לקופת גמל תוך 15 ימים מסיום העבודה כי הוא מסכים לתשלומם לעובד. לכן אם בסופו של ההליך המשפטי נדחתה טענת המעסיק, הוא חשוף לחיוב בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

לסיכום, תיקון זה מחזק את המגמה שלפיה פיצויי פיטורים הם הונו של העובד, ורק במקרים חריגים ומוגבלים תישלל זכותו.

אין באמור לעיל כדי להוות משום ייעוץ משפטי ו/או תחליף להתייעצות עם עו"ד מומחה בתחום.

 ©     כל הזכויות שמורות לחכם את אור-זך, עורכי דין, 2018

קיזוז שעות נוספות מול שעות רגילות ושעות חוסר

מאת: עורך דין יוסי חכם

ידוע וברור כי לא ניתן לקזז שעות נוספות מול שעות רגילות מבחינת תעריף השעה המשולם. כך לדוגמה אם ביום מסוים עובד עבד 6 שעות ואת השעתיים הנותרות השלים ביום למחרת ועבד בו 10 שעות, אזי קיזוז שעות החסר הוא של 100% ואילו התשלום בגין השעתיים הנוספות יהיה של 125%.

ואולם, לבית הדין הגיעה שאלה מאתגרת והיא האם ניתן לקזז בין שעות אשר שולמו בחודש מסוים מעבר לשעות אותן עבד העובד בפועל אל מול חודש בו עבד העובד שעות נוספות בגינן קיבל תשלום בחסר.

נסביר את הסיטואציה – מעשה בעובד אשר הועסק במשכורת גלובאלית. העובד קיבל מדי חודש משכורת קבועה מנותקת מהיקף השעות אותו עבד בפועל.

לימים העובד תבע תשלום בגין שעות נוספות ובית הדין קבע כי העסקתו באופן גלובלי היתה בניגוד לחוק שעות עבודה ומנוחה. משנקבע כי חוק שעות עבודה ומנוחה חל על העובד חויב המעסיק לשלם לעובד תשלום עבור שעות נוספות.

ואולם, התברר כי היו חודשים בהם העובד לא השלים את משרתו ועבד מעט שעות. השאלה שעלתה הינה האם ניתן לקזז מחודש זה את השעות אשר הוא קיבל ביתר בגין תשלומי שעות נוספות בחודשים אחרים.

נפשט באמצעות דוגמה. נניח כי העובד הועסק במשכורת חודשית גלובלית של 10,000 ש"ח. בחודש מסוים הוא עבד רק 93 שעות ללא שעות נוספות וקיבל בכל זאת 10,000 ש"ח. בחודש שלאחר מכן עבד את מלוא החודש לרבות שעות נוספות וקיבל גם כן 10,000 ש"ח. הואיל והחוק חל עליו על המעסיק לשלם לו שכר בגין השעות הנוספות. נניח שהתמורה בגין השעות הנוספות (בסיס + תוספת של 125% או 150%) היא 3,000 ש"ח. האם יכול המעסיק לקזז את ה-3,000 ש"ח הללו מהסך העודף שקיבל העובד בחודש הקודם שעמד על 5,000 ש"ח?

לכאורה יכול היה המעסיק בחודש הראשון לנכות בשל ההיעדרות את הסך של 5,000 ש"ח אלא שניכוי כאמור לא נעשה.

במקרה דומה לזה דן ביה"ד הארצי בע"ע (ארצי) 52804-12-15 ריין נ' הומטקס ר.ע.ש.נ. בע"מ, שם דובר על עובד שהשתכר שכר גלובאלי, כאשר שעות עבודתו השתנו מחודש לחודש, היינו היו חודשים עבד שעות נוספות רבות והיו חודשים בהם לא הגיע למכסת השעות לגביה סוכם. נסיבות העניין העלו שאלה בדבר הטענה הנוגעת לקיזוז – האם רשאי המעסיק לקזז השעות הנוספות בחודשים בהם עבד שעות מועטות ו/או לא עבד כלל, כאשר ימים אלה בהם עבד בשעות חסר עולה על היתר?

בהקשר לטענת הקיזוז עורך ביה"ד הבחנה בין קיזוז פנימי בחודש עבודה מסוים ובין קיזוז בין חודשי העסקה שונים.

בית הדין דן בשאלה כיצד יש לראות את התשלומים העודפים שקיבל העובד בחודשים השונים. בית הדין יצא מנקודת המוצא של ההלכה פסוקה והיא כי "אין מעסיק רשאי לבטל הטבה שניתנה לעובד לפנים משורת הדין". במילים אחרות, ככל ומעסיק מחליט להעניק לעובד זכויות ביתר, מעבר לאלה המגיעות לו מכוח הדין או צו הרחבה, הרי שהדבר הופך להיות חלק מתנאי העסקתו של העובד, כך שהמעסיק אינו רשאי לטעון לביטול התנאים הללו, בתגובה להגשת תביעתו של עובד לתשלום זכויות סוציאליות אחרות להן זכאי.[1]

על פניו, נראה היה במקרה המדובר כי המעסיק אכן העניק לעובד הטבה עת נמנע מניכוי שכרו של העובד בחודשים בהם עבד בחסר, ועל כן לכאורה אינו רשאי לטעון כעת לקיזוז. יחד עם זאת, בית הדין ציין כי אין להתעלם מן העובדה שאי ניכוי שעות העבודה נבע בשל הנחה שגויה של המעסיק, לפיה אין לערוך תחשיב שעות העבודה, וכן הפרדה בין שעות העבודה הרגילות ושעות העבודה הנוספות.

מן הטעמים הללו, הגיע ביה"ד לכלל מסקנה, כי בנסיבות מעין אלה גריעת השעות הנוספות אפשרית שעה שמדובר בחודש העסקה נתון, קרי קיזוז פנימי הינו אפשרי, כאשר יש לבחון את כלל ימי ההעסקה ולא ימים נבחרים באותו החודש. מאידך, גריעת השעות הנוספות בחודשי העסקה שונים, במסגרת התקופה כולה, איננה אפשרית.

חשוב לזכור כי קיזוז הימים באותו חודש עדין צריך להביא בחשבון ששעות נוספות יקרות יותר. כך אם לדוגמה בחודש מסוים עבד העובד 10 שעות פחות מהתקן ואולם הוא עבד באותו חודש 30 שעות שבת המזכות ב-150%. למעשה על המעסיק היה לשלם על שעות השבת 150% ובמכפלת 30 שעות מדובר בתוספת שכר שמגיעה לעובד של 15 שעות. הואיל והעובד קיבל ביתר רק 10 שעות אזי עדין יהיה על המעסיק לשלם 5 שעות נוספות.

זה המקום להזכיר כי כדאי להיוועץ היטב לפני שסוגרים עם עובד משכורת גלובלית, שכן כפי שהסברנו במאמרים קודמים, מספר המקרים הנכנסים להגדרת עובדים גלובליים באופן חוקי הוא מצומצם ביותר.

ככל שמבקשים לעבוד בצורה גלובלית אזי מוצע לשקול תשלום באמצעות תוספת גלובלית בגין שעות נוספות אשר הוכרה, בנסיבות מסוימות עליהן כתבנו בעבר, כלגיטימית. ראו מאמר בדבר תוספת שעות נוספות גלובלית.

אין באמור לעיל כדי להוות משום ייעוץ משפטי ו/או תחליף להתייעצות עם עו"ד מומחה בתחום.

[1] ראו פסקה 13 לפסק-הדין, שם מאזכר ביה"ד את דב"ע (ארצי) נד/3-48 מזרה נ' ענת ימין (2.5.94), וכן ע"ע (ארצי) 1260/00 מרקוביץ' נ' אקורד הנדסה בע"מ (5.8.02).

מיהו מנהל ומהי משרת אמון לעניין חוק שעות עבודה ומנוחה

מאת: עורך דין יוסי חכם

פסק דין חדש של בית הדין הארצי לעבודה מחדד מקרים בהם חרף פסיקות קודמות של בית הדין לא יחול חוק שעות עבודה ומנוחה על מנהל בחברה. לשאלה זו חשיבות רבה בעלת נפקות כספית משמעותית מבחינת המעסיק.

בסעיף 30 לחוק שעות עבודה ומנוחה קבוע הסייג אשר קובע, כי חוק שעות עבודה ומנוחה לא יחול על עובדים "בתפקידי הנהלה" או בתפקידים הדורשים "מידה מיוחדת של אמון אישי".

המדובר במושגים רחבים, אותם נדרשו בתי-הדין, לא פעם, לפרש בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה אשר יושמו על הסממנים שנקבעו בפסיקה שיש בהם כדי להכריע בשאלת החלת הסייג הנ"ל. מגמתו של ביה"ד היא לפרש המושגים הללו בצמצום רב, על-מנת לאפשר למס' רב יותר של עובדים ליהנות מהגנות חוק שעות עבודה ומנוחה [ראו: ע"ע (ארצי) 188/06 סמי בוג'ו נ' קל בניין בע"מ (28.10.2010) (להלן – "עניין בוג'ו"), ע"ע (ארצי) 570/06 עו"ד עמוס אגרון נ' עו"ד זיווה כץ (14.10.2007) (להלן – "עניין אגרון")].

על המאפיינים העיקריים שיש בהם כדי להצביע על "תפקיד הנהלה" עמד ביה"ד בפרשת בסט ביי [ראו: ע"פ (ארצי) 16/08 מ"י-משרד התמ"ת נ' בסט ביי רשתות שיווק בע"מ (4.1.2009)]:

מיקום העובד בהיררכיה הארגונית – "המושג 'תפקיד הנהלה' צריך להתפרש כמתייחס לשכבת ההנהלה הבכירה בארגון אשר באופן טבעי מזוהה עם מעמד 'המעסיק'". למעשה, המושג אינו מתייחס למנהל בדרג ביניים או לממונה הישיר אלא למנהל בכיר אשר תפקידו דורש עבודה במסגרת שעות שאינה קבועה.

סמכות לקבוע מדיניות – סממן מהותי עליו יש להצביע הוא התוויית מדיניות במקום העבודה, תוך הפעלת שיקול-דעתו העצמאי, ואין די בעובדה שעליו מוטלת אחריות רבה כדי ללמד על היותו ב"תפקיד הנהלה".

שכר ותנאי עבודה – באופן טבעי, עובד בתפקיד הנהלה ייהנה משכר גבוה ותנאים נלווים מיוחדים, להבדיל מאלה שיינתנו ליתר העובדים באותו מקום עבודה.

טיבו של התפקיד – עבודה במסגרת שעות לא קבועות ולא שגרתיות עשויה ללמד על היות העובד מכהן ב"תפקיד הנהלה", בין אם הדבר מתחייב ממהות תפקידו ובין אם לבקשת מעסיקו.

המאפיינים העיקריים שיש בהם כדי להצביע על "תפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי" פורטו בעניין אגרון, והם: תפקידו הבכיר של העובד, אחריותו הרבה וסמכותו לקבל החלטות באופן עצמאי, החזקתו במידע מיוחד ורגיש של מקום העבודה, וכן שכרו הגבוה אשר הולם את האמון האישי והמיוחד שזכה לו.

בפרשת בסט ביי עמד ביה"ד על סממן נוסף והוא זיקה מיוחדת וקרובה של העובד לבעל תפקיד הנושא "תפקיד הנהלה", כגון מנכ"ל. ככל וקיימת זיקה הזו, הרי שמדובר ב"תפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי".

בהתייחס למאפיינים הנוגעים ל"מיקום העובד בהיררכיה הארגונית" ול"סמכות לקבוע מדיניות" עולה השאלה – האם יש להעניק משקל למאפיינים אלו גם כאשר מדובר במקום עבודה קטן, בו לא קיימת פירמידה ניהולית, להבדיל ממקום עבודה גדול בו ניתן להבחין בדרגות הניהוליות השונות והסמכויות הנובעות מהן?

שאלה זו עלתה לאחרונה בע"ע 61148-08-16 כ.ש. מרכזי תפעול לרכב בע"מ נ' גבריאל עטיאס, שם דובר על עובד אשר ניהל מוסך של המעסיק, מתוך מס' מוסכים שבבעלותו. על אף שזכה לתואר "המנהל", לא השתתף העובד בישיבות דירקטוריון ולא היה בעל סמכות להתוות מדיניות במקום העבודה.

נראה, כי שני סממנים מובהקים לא מתקיימים במקרה בו עסקינן, ועל אף זאת ביה"ד נמנע מקביעה חד משמעית בדבר החלת חוק שעות עבודה ומנוחה על העובד, שכן "בחינת תפקיד ההנהלה צריך להיעשות תוך בחינת התמונה הכוללת, והסקת המסקנות המתבקשות בראי המבחנים שנקבעו בפסיקה, תוך חיפוש אחר נסיבות שיש בהן כדי להטות את הכף תוך שימור אופיו של סעיף 30(א)(5) כחריג שפרשנותו נעשית בצמצום".[1]

במילים אחרות – נטייתו של ביה"ד היא לבחון מכלול הנסיבות באופן מצמצם, לצד המאפיינים שנקבעו בפסיקה, וזאת במטרה להעניק ההגנה בחוק שעות עבודה ומנוחה לכמה שיותר עובדים.

ראשית, ביה"ד מבהיר, כי יש לבחון כל מקרה בהתאם למקום העבודה, סוגו וגודלו, שהרי אין מקום עבודה גדול, בו יש תפקידים מוגדרים וברורים, דומה למקום עבודה קטן בו הדרגה הניהולית מצומצמת יותר, וקיים קושי בקביעת פירמידה ניהולית כלשהי. אשר על כן, לא כל עובד בעל תואר "מנהל" יוצא מתחולת חוק שעות עבודה ומנוחה, ועל כן יש לאתר "נסיבות מיוחדות אחרות המצביעות באופן מובהק על התקיימות החריג".

מבחינת מכלול הנסיבות, עולה כי מדי יום העובד הוא זה שפתח את דלתות המוסך על-מנת להיות נוכח עת יתר העובדים מגיעים, והוא זה שנעל את המקום בסוף כל יום. כמו כן, העובד היה אחראי על גיוס עובדים ולקוחות למוסך, ביצוע רכישות, ניהל משא ומתן עם שמאים, קיבל החלטות מקצועיות בתחומי המוסך בעלות השלכות כלכליות – כל אלה מלמדים על מידת האחריות הרבה של העובד, שהיה מוטלת עליו בלבד. נוסף על כך, להבדיל משאר העובדים, זכה הוא למשכורות גבוהות, להטבות ולבונוסים אשר נגזרו ממכירת מוצרי המוסך.

לצד הנסיבות לעיל, בהתחשב בעובדה שמדובר במקום עבודה קטן, הנעדר תפקידי הנהלה מוגדרים וסמכויות ניהול מוגדרות הנובעות מכל תפקיד, הגיע ביה"ד לכלל מסקנה, שגם אם העובד לא היה מעורב בהתוויית מדיניות החברה, הרי שהוא זה שניהל את המוסך לבדו, מבלי שיהיה כפוף למישהו אחר, והרי שהוא זה שהיה אחראי על ניהול המוסך, לרבות מתן דין וחשבון בכל הנוגע לנושאים המקצועיים והכלכליים של המוסך אותו ניהל.

ביה"ד נותן התייחסותו לנושא הבונוסים, (וזאת מעבר לשכרו של העובד אשר עלה על 20,000 ₪ לחודש) ומציין כי קיים הבדל בין בונוסים הנגזרים מכלל רווחי מקום העבודה לבין בונוסים הניתנים לעובד בגין כל מכירה,[2] כאשר במקרה הראשון עשויים הבונוסים להוות סממן מובהק, נוסף על יתר הסממנים, שיש בהם כדי להצביע על היות העובד ב"תפקיד הנהלה", בייחוד כאשר מדובר במקום עבודה קטן בו ההיררכיה הארגונית לא ברורה.

לאור האמור, הגיע ביה"ד למסקנה כי הנסיבות דנן מצביעות על היות העובד לא רק ב"תפקיד הנהלה" אלא גם ב"תפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי", ועל כן חוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל בענייננו.

סיכומם של דברים, המדובר במקרה מיוחד בו קיימת חברה, ולה מס' יחידות, כשהשאלה שנשאלת היא האם יש לראות במנהל היחידה כנושא "תפקיד הנהלה", על אף שלא היה מעורב בישיבות דירקטוריון של החברה ולא קבע מדיניות בה על-פי שיקול דעתו העצמאי. חרף זאת, נקבע כי העובד נושא "תפקיד הנהלה" ו"תפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי", זאת בהתחשב נסיבות המלמדות על היותו כזה, ולצדן העובדה שניהול היחידה היה בידי העובד בלבד, מבלי שיהיה כפוף לאדם אחר, לרבות קביעת מדיניות ולקיחת החלטות בעצמו. כמו כן, העובדה שמדובר במפעל קטן, בו לא קיימת היררכיה ארגונית ברורה נלקחה בחשבון גם היא.

ועוד, ביה"ד חוזר על האמור בעניין פיטרו הכט, (ראו מאמר קודם בעניין) שם נקבע כי סממן נוסף מובהק שעשוי, יחד עם נסיבות אחרות, להצביע על "תפקיד הנהלה" הוא תשלום בונוסים אשר נגזרים מכלל רווחי היחידה, להבדיל מעובד אחר אשר מקבל בונוסים ממכירותיו האישיות.

אין באמור לעיל כדי להוות משום ייעוץ משפטי ו/או תחליף להתייעצות עם עו"ד מומחה בתחום.

 ©     כל הזכויות שמורות לחכם את אור-זך, עורכי דין, 2018

[1] פסקה 14 לפסק-הדין.

[2] ע"ע 30933-09-16 קבוצת פיטרו הכט בע"מ נ' דותן דהן (7.5.2018) (להלן – "עניין פיטרו הכט").

התפטרות עקב מצב בריאות לקוי

מאת: עורך דין יוסי חכם

חוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן – "חוק פיצויי פיטורים") מתייחס בעיקרו לזכאותו של עובד לפיצויי פיטורים מאת מעסיקו, בעת פיטוריו, על-מנת להבטיח לו ביטחון כלכלי. יחד עם זאת החוק כולל גם מקרים בהם התפטרות תזכה בפיצויי פיטורים. אחד המקרים הוא התפטרות עקב מצב בריאות לקוי.

בע"ע 39051/09-16 עלתה השאלה מהם התנאים לבחינת זכאותו של עובד לפיצויי פיטורים מקום בו התפטר בשל מצבו הרפואי.

בראשית דבריו, ציין ביה"ד, כי בבואו להטיל על מעסיק חובת תשלום פיצויי פיטורים, בכל אותם מצבים בהם התפטרות מזכה בפיצויים, יש לוודא תחילה, בפן הראיתי, כי העובד אכן הציג ראיות המעידות מצבו הרפואי בשלו התפטר, ועל כך שהן הסיבות להתפטרותו. בפן המהותי יש לבחון האם העובד מילא חובתו ונתן למעסיקו התראה שתאפשר לו להיערך ולפעול למניעת התפטרותו.

בין כל אותם מצבים בהם התפטרות עובד מזכה בפיצויי פיטורים, קבוע סעיף 6 לחוק אשר עניינו התפטרות עובד בשל מצבו הרפואי, המזכה בפיצויי פיטורים. בהקשר זה, ביה"ד עמד על העקרונות אשר הותוו בפסיקה, על-מנת שהתפטרות עובד מחמת מצבו הבריאותי תזכה אותו בפיצויים כאמור:[1]

ראשית, לא מספיק להצביע על גורם בריאותי (אפילו אם יש קשר סיבתי לגביו) אלא יש להראות כי אותו גורם הוא זה שהוביל להתפטרות.( כך למשל, עובד אשר מצבו הבריאותי אמנם לקוי, אולם לא נבצר ממנו לעבוד בתפקיד חילופי (מכבד ללא הרעה בתנאים), ובכל זאת התפטר, סביר להניח כי לא יעמוד בתנאי זה לצורך קבלת פיצויי פיטורים. שונה המצב אילו בשל מצבו הרפואי אין ביכולתו לעבוד בכלל, וכי אז ברור כי מצבו זה הוא הגורם להתפטרותו.

שנית, תחושתו הסוביקטיבית של העובד הינה חשובה ויש לתת לה משקל, וזאת ככל שתחושתו מגובה במסמכים רפואיים.

שלישית, אין דרישה לכך שהמסמכים הרפואיים יהיו מטעם רופא תעסוקתי אלא יכולים להיות גם מטעמו של הרופא המטפל בקופת החולים.

רביעית, אין העובד חייב להציג מסמכיו הרפואיים הנוגעים למצבו הרפואי עובר להתפטרותו אלא די בכך שיציג מסמכים רפואיים אשר יאשרו מצבו הרפואי בשעת ההתפטרות.

במקרה דנן, מכלל המסמכים הרפואיים שהוצגו מטעם הפסיכיאטרית, נראה כי קיימות ראיות המלמדות על מצבו הנפשי הקשה של העובד בשעת התפטרותו אליו נקלע כתוצאה מהלחצים להם היה נתון במהלך עבודתו.

המסמכים הומצאו למעסיק בזמן אמת, וחרף זאת לא הוצע לעובד תפקיד אחר. למרות שאין הדבר היה מביא לתוצאה שונה, שכן ממילא המסמכים הרפואיים מלמדים כי מקום העבודה בחברה לא התאים לעובד מאחר וכל מחשבה הנוגעת למקום זה הביאה אותו להתקף חרדה.

נוכח כל האמור לעיל, אין ספק כי הסיבה המרכזית להתפטרותו של העובד הייתה מצבו הנפשי אשר התפתח עקב הלחצים שהופעלו עליו במהלך העסקתו, ואף הדבר נתמך במסמכים רפואיים אשר שיקפו מצבו בשעת התפטרותו. משכך, העובד עמד בתנאים לזכאותו לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים.

אין באמור לעיל כדי להוות משום ייעוץ משפטי ו/או תחליף להתייעצות עם עו"ד מומחה בתחום.

 ©     כל הזכויות שמורות לחכם את אור-זך, עורכי דין, 2018

[1] פסקה 26 לחוות-דעתו של השופט אילן סופר.