מאת: עו"ד יוסי חכם
חוק חופשה שנתית קובע תקופת התיישנות שונה מאשר לגבי זכויות אחרות. בעוד שלגבי זכויות רבות תקופת ההתיישנות היא 7 שנים הרי שלגבי חופשה קובע החוק תקופת התיישנות קצרה יותר של שלוש שנים: "תקופת ההתישנות לכל תביעה על פי חוק זה, בין אזרחית ובין פלילית, היא שלוש שנים".
חוק חופשה שנתית גם מטיל מגבלות על צבירת ימי חופשה וסעיף 7(א) לחוק קובע מפורשות: "אין החופשה ניתנת לצבירה; ואולם רשאי העובד בהסכמת המעסיק, לקחת רק שבעה ימי חופשה לפחות ולצרף את היתרה לחופשה שתינתן בשתי שנות העבודה הבאות".
במקרה שנדון לאחרונה בבית הדין האזורי לעבודה נשאלה השאלה מה דינם של ימי חופשה אשר לא נמחקו על ידי המעסיק בהתאם למגבלות הצבירה. במקרה מדובר היה בעובדת שנרשמו לזכותה 110 ימים כיתרה לא מנוצלת בתלוש.
בית הדין האזורי דחה את תביעת העובדת לפסיקת מלוא ימי החופשה שננקבו בתלוש וזיכה אותה אך בימי החופשה בגין 3 השנים והשנה השוטפת. בית הדין נימק החלטתו:
"אקדים ואומר כי ייתכנו מקרים בהם מעסיק מעניק לעובדיו מכוח חוזה או נוהל או הסכם קיבוצי, חופשה מוגדלת. תנאי כזה יכול להקים תקופת התיישנות ארוכה יותר וכן זכויות נוספות, מעבר לחוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951. כמו כן, מעסיק המאפשר לעובד לצבור את ימי החופשה בתלוש מעבר לשלוש שנים ושוטפת, עשוי לחוב בהתאם למצג זה שהציג בפני העובד על אודות היתרה העומדת לזכותו (ראו באשר לתלוש כראיה לעניין ניצול ימי חופשה חלף הצגת פנקס חופשה, כמו גם לעניין הצבירה - עד"מ (ארצי) 19/07 עמוס 3 בע"מ נ' סלוצקי שי [פורסם בנבו] (ניתן ביום ביום 25.11.2008); דב"ע נה/193-3 חנן זומרפלד - מלון זוהר בע"מ [פורסם בנבו] (ניתן ביום 1.5.96)). אין זה המצב בעניינה של התובעת, לגביה הבהירה הנתבעת בהודעה על תנאי ההעסקה שניתנה לתובעת, שהחופשה שתינתן לתובעת תהיה על פי דין (הודעה מיום 17.1.10, צורפה לתצהיר גילוי המסמכים). אין לראות ברישום בתלוש השכר של חודש 11/2016 (החודש האחרון בתקופה ההעסקה הראשונה), לפיו יש 110 ימים - משום הודאה בקיומה של הזכות שעוצרת את תקופת ההתיישנות והצבירה, עת מדובר בהתיישנות מהותית כבפדיון חופשה ובהוראה חוקית המגבילה את הצבירה. לא כל תלוש שגוי יקים בהכרח זכויות שאין להן בסיס בדין או בהסכמה בין הצדדים. לפיכך קמה לתובעת זכאות לפדיון החופשה לשלוש השנים האחרונות בצירוף השנה השוטפת". ס"ע (אזורי י-ם) 64965-07-18 גילה פדידה - עמל ומעבר בע"מ (פורסם בנבו, 19.02.2020).
הגם שמדובר בפסק דין של בית הדין האזורי לעבודה (והוא אינו מהווה הלכה פסוקה) הוא משקף לדעתנו פסיקה ראויה ונכונה. תשומת הלב כי עמדו לזכות המעסיק העובדה כי הוא הבהיר לעובדת בהודעה על תנאי עבודה על כך שהחופשה תהיה על פי דין.
מוצע כמובן להימנע מטעויות וצבירה מופרזת אשר עלולה להביא לתוצאות אחרות. ניתן, בכפוף לשורת תנאים, למחוק ימי חופשה החורגים ממגבלות הצבירה ועל כך נדבר במאמר נפרד.
אין באמור לעיל כדי להוות משום ייעוץ משפטי ו/או תחליף להתייעצות עם עו"ד מומחה בתחום.
© כל הזכויות שמורות לחכם את אור-זך, עורכי דין, 2020
2 Responses
היי, יש פסק דין ארצי שקובע אחרת ויצא בנובמבר 2019 - לעבודה בע"ע (ארצי) 11647-12-18 צומת מהנדסים – תכנון, תיאום וקידום פרויקטים בע"מ נ' אופיר קאופמן
הערה חשובה אך תשומת הלב שגם בית הדין הארצי מאפשר למעסיק לסתור וקובע: " מעסיק מחויב על פי דין לפרט בתלוש השכר את "מספר ימי החופשה שניתנו בתקופת התשלום ויתרת ימי החופשה" (ראו סעיף 24 לחוק הגנת השכר, תשי"א-1951, ביחד עם פריט 4(5) לתוספת לחוק זה, ההדגשה שלנו). ההנחה היא כי מספר ימי החופשה הנקוב בתלוש השכר מבטא את אומד דעת המעסיק באשר ליתרת ימי החופשה על פי החוק לה זכאי העובד לענין ניצולם בפועל ופידיונם (ככל שהסתיימו יחסי העבודה). ככל שהמעסיק מבקש לטעון אחרת הרי שעליו הנטל לשכנע בכך. את האמור בענין פינדיורין יש לקרוא כמתייחס לנסיבות בהן תלושי השכר אינם כוללים פירוט נכון של מאזן החופשה, קרי "מספר ימי החופשה שניתנו בתקופת התשלום ויתרת ימי החופשה". ואם נבקש לתת תמונה שלמה, במקום בו תלושי השכר כוללים פירוט נכון של מאזן החופשה, הרי שהימים הנקובים בהם יעמדו לזכות העובד אף אם הם נובעים, כולם או חלקם, מהתקופה שקדמה למועד ההתיישנות"