האם הפצת תמונות עירום שנמצאו ברשת האינטרנט על ידי משלוחן במייל לאחרים הינה פרסום לשון הרע או פגיעה בפרטיות? שאלה זו עמדה במרכזו של פסק הדין אשר ניתן ביום 29/11/10 בבית משפט השלום בנתניה בתיק תא (נת') 7920/07 פלונית נ' אסטרחן ראובן ואח' (פורסם באתר נבו).
תמונות של עורכת דין מצולמת בחזה חשוף הועלו לאינטרנט, כנראה על ידי בן זוגה לשעבר, באמצעות אתר שיתוף קבצים. הנתבעים, אשר לא נטען לגביהם כי הם העלו את התמונות, הגיעו לתמונות באקראי והמשיכו את הפצתן באמצעות המייל. בית המשפט קבע כי אין עסקינן בנסיבות העניין בפרסום לשון הרע או פגיעה בפרטיות ודחה את התביעה תוך חיוב התובעת בהוצאות.
עם כל הכבוד דעתי כי פסק הדין הינו בעייתי בהנמקתו ובתוצאתו, ויישומו הינו פתח לרמיסת הפרטיות והשם הטוב, כפי שאבהיר להלן.
לשם הזהירות אציין כי יכול ותוצאת פסק הדין נובעת מההתנהלות מוזרה של התובעת באופן ניהול ההליך ובכלל זה בחירתה שלא להעיד, ולכן אפשר ובהתנהלות אחרת היתה התוצאה אחרת.
בפסק הדין ניתן למצוא טעויות אשר במחשבה שניה תיקונן יכול והיה מביא לתוצאה אחרת.
בית המשפט ציין כי החוק אינו מתייחס למצב בו מפרסמים משהו שכבר פורסם וכלשון פסק הדין:
"על פי לשון החוק , נראה כי העברתו של חומר מצולם לאדם אחר שאינו הנפגע מהווה פרסום על פי לשון סעיף 2 , אולם הסעיף אינו מתייחס למצב בו החומר האמור פורסם בציבור עוד בטרם ביצוע פעולת העברת החומר מאדם לחברו . יש לבחון האם מצויה בחוק איסור לשון הרע הוראה המתייחסת לסיטואציה דומה אם לאו , ובאם אין בנמצא הוראה כזו , שומה עלינו לבחון האם המדובר הוא בלאקונה אשר יש למצוא לה פתרון במקור "חיצוני" לחוק ,או אולי המדובר הוא בהסדר שלילי בו המחוקק הביע דעתו כי היות החומר ידוע ומפורסם קודם לכן אינה מעלה ואינה מורידה לעניין הגדרת "פרסום".
מעיון בלשון החוק לא נמצאה כל הוראה המתייחסת למצב מעין זה."
קביעה זו של בית המשפט בטעות יסודה. עיון בחוק איסור לשון הרע ובחוק הגנת הפרטיות מלמד כי המחוקק מצא לנכון להתייחס לאפשרות זאת:
סע' 19 לחוק איסור לשון הרע קובע מפורשות:
"בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה:
(1) לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך;"
סע' 22 לחוק הגנת הפרטיות קובע הוראה דומה:
"בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב, לטובת הנאשם או הנתבע, גם באלה:
(1) הפגיעה בפרטיות לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך;"
הנה כי כן המחוקק, בניגוד לאמור בפסק הדין, התייחס למצב בו הפרסום הוא חזרה על פרסום אחר, ומצא לנכון שלא לפטור מאחריות. פרסום דיבה שפורסמה או פגיעה בפרטיות על דרך פרסום שכבר פורסם מהווים עוולה לכל דבר כאשר לכל היותר זכאי המעוול להתחשבות בגזר הדין או בפיצוי, הקלה ולא הגנה!!!
הנמקה בעייתית נוספת בפסק הדין מתייחסת להיקף הפרסום אשר היה בהודעות דואר אלקטרוני בודדות, וכדברי ביהמ"ש:
"אבחנה נוספת שניתן לציין בין פסקי הדין הללו לבין המקרה דנן הינה בהקשר לתפוצת הפרסום. ברוב המקרים דובר בפרסום בתפוצה רחבה, בין אם באמצעי תקשורת על פי הגדרתו בחוק איסור לשון הרע ובין אם מדובר באתר אינטרנט שלא הוכר כאמצעי תקשורת, עדיין המדובר הוא בפרסום למספר רב של אנשים בלתי מסוימים שיחשפו לפרסום. לעומת זאת בעניין דנן, מדובר במצב הפוך, החומר כבר היה מפורסם ברשת האינטרנט והנתבעים הרחיבו מעט את תפוצת הפרסום בינם לבין עצמם על ידי משלוח החומר מאחד לרעהו"
גם אבחנה זו הינה בעייתית ומקומה הנכון הינו בעת פסיקת הפיצוי ולא בדיון בשאלת האחריות. היכרות קלה עם רשת האינטרנט מלמדת על הויראליות של פרסומיה. אתה מדוור לחמישה אנשים שכל אחד מהם מדוור לחמישה אנשים נוספים ותוך חמישה ימים חמישה מליון קיבלו את התמונה.
פסק הדין מתמקד בעוולת איסור לשון הרע ונעדר כמעט לחלוטין דיון בעוולת הפגיעה בפרטיות.
חוק הגנת הפרטיות קובע מפורשות כעוולה: "פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו" וכן קובע כעוולה: "פרסומו או מסירתו של דבר שהושג בדרך פגיעה בפרטיות...".
מכאן כי הפצת תמונות עירום של אדם מבלי שקיבלת את הסכמתו לכך הינה על פניה פגיעה בפרטיות.
דרך אפשרית לפטור את הנתבעים מאחריות היתה במידה והיו מוכיחים הגנה ע"פ החוק כאשר ההגנה היחידה שלכאורה יכלו לנסות לרתום לזכותם הינה במקרה בו: "הנתבע או הנאשם עשה את הפגיעה בתום לב באחת הנסיבות האלה: (א) הוא לא ידע ולא היה עליו לדעת על אפשרות הפגיעה בפרטיות" (סע' 18(2) לחוק הגנת הפרטיות).
לדעתי נתבעים יכולים לזכות להגנה ע"פ סעיף זה רק אם מדובר בפרסום תצלום אשר פורסם על ידי המצולם בו, או במקרים בהם פורסם התצלום לראשונה באתר בעל מוניטין דבר אשר יכול ללמד על כי ניתנה הסכמה לפרסום או כי אין מדובר בפגיעה בפרטיות שכן ניתן לזקוף אולי חזקה כי הדבר נבדק על ידי עורכי האתר ויועציו המקצועיים. במקרה כזה גם אם יתברר כי הפרסום היה שלא כדין ניתן לפצות את הקורבן על ידי תביעה כנגד האתר בעל המוניטין (כיס עמוק) שהתחיל את הפרסום, ובכך הקורבן יימצא מזור, בשונה מהמקרים בהם לא ניתן לאתר את מי שהעלה את התמונה. הדבר תלוי בנסיבות הפרסום ובטיב האתר ממנו נלקח הפרסום, כאשר לעיתים יעמידו הגנה ולעיתים הקלה, הכל בהתחשב בעובדות הרלבנטיות.
כל שביהמ"ש היה צריך לעשות זה לאמץ את הכלל הבסיסי של ואהבת לרעך כמוך. קיבלת תמונה פוגענית לגבי צד שלישי חשוב פעמים לפני הפצתה, בדוק את מקורה, תהה על קנקנה, ושלם את המחיר אם החלטת להפיצה ללא הסכמת המצולם בה. לא נראה לי כי קבלת תמונה ממקור לא ידוע שהועלתה דרך שיתוף קבצים, הינו המקרה המתאים לפטור מאחריות, ולו קלה בעבור ההרתעה.
פסק הדין מהווה פתח להשמצות ופגיעות בפרטיות. יכול פלוני להעלות לאינטרנט דברי דיבה ופגיעה בפרטיות ולהפיצם ללא מאמץ כאשר כל מנגנון ההפצה של חבר מפרסם לחבר פטור לגישת בית המשפט.
אין באמור לעיל כדי להוות משום ייעוץ משפטי ו/או תחליף להתייעצות עם עו"ד מומחה בתחום.
© כל הזכויות שמורות לחכם את אור-זך, עורכי דין, 2010